על פי רוב נאמר לתלמידים שהמורים הגדולים של העבר (או המורה הגדול של ימינו) ידע את כל מה שיש לדעת, וסינטז או כל מה נותר לתלמידים היה רק למלא אחר ההוראות. אין שום דבר חשוב המורה או המורים לא, ואנו התלמידים עוד צריכים לגלות.

בגישה זו, אי־ידיעה קיימת רק בשני מקרים:

1)      התלמיד כפרט עשוי לא לדעת משהו חשוב. אולם כדי להיחלץ מבורותו, כל מה שהתלמיד היה צריך לעשות הוא לשאול את המורה שלו. מכך כמובן יוצא שאין שום צורך בגילוי של ידע שהמורים עדיין לא יודעים אותו.

2)      אם חסר דבר מה בבית הספר, הרי שמדובר בידע שאינו חשוב ואינו מרכזי. כל ידע שאינו כלול בבית הספר, אינו כלול שם מסיבה מאד ברורה – אין זה חשוב לתלמידים לדעת ידע זה.

כמובן שמורים ובתי ספר לא מתנגדים שתלמידים יחקרו ידע נוסף, כל עוד יבינו את מקומם המשני בבית הספר בשני אופנים עיקריים – לא להעז לחקור ללא אישור מהסמכות, ולא להעז לקרוא תיגר על הסמכות.

ישנם הרבה דוגמאות, שבמחשבה ראשונה איננו משייכים אותם פשוט לתפיסת הסמכות בצורה המסורתית. בסין (לדוגמא) היה נהוג שמורים מבית ספר אחד היו קוראים תגר על מורים מבתי ספר אחר, והמנצח היה “זוכה” בתלמידים של המורה האחר.

לכאורה מצב מוזר ולא הגיוני. הרי כל מי שמעורב בקרבות מבין שלעתים מנצחים ולעתים מפסידים.  אבל למעשה בתרבות זו לא ניתן היה לדמיין מצב שבו גם המורה המנוצח מחזיק בגוף ידע בעל משמעות וחשיבות. ההגיון הברור היה כי המנוצח למעשה “מרמה” את תלמידיו, ולכן לא נותר לו אלא לסגת בבושת פנים, קירח מכל תלמידיו.

 הלך המחשבה הזה לא צמח בואקום תרבותי, ולא היה ייחודי לאומנויות הלחימה. תפיסת הידע והסמכות המסורתית בעצם משותפת לתרבויות ודתות רבות (למעשה כמעט כל הדתות) ולגישתם בעקרונית למקורות סמכות.

כמובן, תמיד היו בני אדם שכפרו במסורת ובסמכות. תמיד היו תלמידים שטענו שיש דברים חשובים שהמורים לא יודעים. אבל התוצאה הייתה לרוב דחיקה של התלמידים אל מחוץ לבית הספר מחד ולעיתים קרובות יצירה של היררכית סמכות, מסורת חדשה (שבה הם כמובן טוענים לבעלות על הידע)

המוסרת המודרנית (אם ניתן להשתמש בביטוי הזה) גורסת אחרת.

לפי המסורת המודרנית, השואבת את המתודולוגיה שלה מהגישה המדעית, גוף הידע הוא מטבעו נתון לשינוי תמידי ולקריאת תגר בלתי פוסקת על סמכותו.

בבית הספר המודרני הזה, המורים בעצמם אמורים לחפש כל הזמן דרכים להפריך את ידיעתם, ולמצוא דרכים וידע חדש.

אם תלמיד יוכיח למורה כי הוא טועה, הרי שהמורה יחבק את אותו תלמיד בשמחה, ויאמץ את הגישה החדשה (עד שיבוא תלמיד נוסף).

הבעיה הנוצרת בבתי ספר אילו היא בחירת הסרגל שלפיו התלמיד – או אומן הלחימה האחר -  יבחר לבחון ולהצדיק את גוף הידע שלו.

בתי ספר אילו, שנקראים לרוב “אקלקטיים”, בוחרים בדרך כלל סט של כללים (לדוגמא – “לחימה בזירה”, או “הגנה עצמית ברחוב”, או “בריאות ואריכות ימים”), ונדיר מאד למצא בית ספר המאמצים יותר מסט כללים אחד, יותר מדיסיפלינה אחת (אם כי המצב מתחיל להשתנות, יש להודות)

יבוא היום ובתי ספר יוכלו להציע – לצד גוף הידע המסורתי – גם “התמחות” בנושאים שבית הספר חלש בהם. הדרך הראויה לכך (לדעתי) מזכירה קצת את התפיסה האוניברסיטאית. התלמיד בחר בבית ספר מסויים על מנת ללמוד בו (חוג) אבל ראוי גם שילמד נושאים נוספים בבתי ספר (חוגים) אחרים, אפילו אם בסופו של דבר התלמיד יבחר לעבור לחוג אחר, שיותר מתאים לו.

אני אשמח לראות מורים שאומרים לתלמידים שלהם “בבית הספר שלנו אמנם מתרגלים בעיטות, אבל כדאי לכם ללכת לבית הספר של XXX על מנת ממש להבין את הנושא לעומק” – מבלי שזה יפגע בהערכת התלמיד את המורה, או בהערכת המורה את עצמו.

זהו תהליך שאינו פשוט כלל וכלל, שהופך גוף המייצג ידע, לגוף שמייצג דרך לימוד לידע, אבל לשמחתי, זה הכיוון שאילו כיום הולכים. לפחות מנקודת המבט שלי.

הפרקים כללו:

1)      שורינג’י קמפו – “הדרך החדשה”

2)      קאלארי – “הדרך ההודית”

3)      אייקידו וקנדו – “דרך הספורט”

4)      טאי צ’י (כולל שינג אי ובה גואה) – “הדרך הרכה”

5)      אסקרימה – “הדרך הפיליפינית”

6)      קונג פו – “הדרך הקשה”

7)      דרך הסמוראי

כמו הרבה דברם אחרים של ה BBC, זו הייתה סדרה שמקדימה את זמנה

בה גואה בתוך דרכו של לוחם

ולסיפור:

בשנות השמונים התאמנתי בקונג פו אצל מורה בשם צבי בירושלים. חבר שלמד אייקידו הזמין אותי לבוא לראות הקרנה של הפרק העוסק באומנויות הלחימה הפנימיות במועדון באוניברסיה (הר הצופים, למי שזוכר).

התרשמתי מאד מהסרט, ובמיוחד התרשמתי והסתקרנתי מהבה-גואה ג’אנג שמוצגת בו.

עברו שנתיים או יותר והגעתי למסקנה שאני רוצה ללמוד אומנויות לחימה במזרח, FULL TIME.

נסעתי וחזרתי ונסעתי שוב, וכל הזמן ניסיתי ללמוד ולמצוא את אותה אומנות לחימה (שהוגדרה כ”מסתורית” בסדרה) – וכל זאת על בסיס  פרק אחד בן 40 דקות שראיתי כמה שנים לפני כן.

התחלתי בחיפושי בהונג קונג, ולאחר כשנתיים עברתי לטאיוואן, שם פגשתי את מורי (לואו שה שיו) עד היום.

אחרי בערך שנה של אימונים עם המורה, שאל אותי אחד ה”אחים” לקונג פו של המורה שלי, מדוע החלטתי ללמוד בה גואה. אמרתי לו שהחלטתי ללמוד כשראיתי את לואו, אבל הסתקרנתי ורציתי לבדוק את השיטה כשראיתי איזה סרט בשם “דרכו של לוחם” לפני כשש-שבע שנים.

הבחור חייך חיוך רחב ואמר לי – נו, אז בעצם הגעת אליו, נכון?

לא הבנתי, ושאלתי אותו לכוונתו, ואז התחוור לי שהבחור הצעיר שעושה בה גואה (דקה 27:49 ודקה 29:11) הוא לא אחר מאשר לואו דה שיו, המורה שלי.

התאמנתי איתו שנה, מבלי לדעת שהוא והמורה שלו בעצם “הביאו” אותי לשיטה ולמקום הזה…

מוזר, מצחיק ומאד קוסמי…

זאב

דרכו של לוחם – בה גואה, שינג אי וטאי צ’י

שינג אי צואן הוא הסגנון העתיק ביותר מבין שלושת הסגנונות הפנימיים המסורתיים (שינג אי, טאי צ’י, בה גואה). המילה “שִינְג” מתורגמת ל: צורה, דמות או מראה חיצוני. את המילה “אִי” נוהגים לתרגם ל: כוונה או רעיון. הסיומת “צ’וּאָן” שמשמעותה המילולית אגרוף, באה לציין שיטת לחימה. כלומר, שיטת הלחימה של הדמות והרעיון או הצורה והכוונה. השם, המעיד על קשר בין המראה החיצוני לתחושה הפנימית, מעיד על החשיבות של שילוב האלמנטים התודעתיים בתנועת הגוף. דגש זה בשם, שניכר אף בישומי הלחימה של שיטה זו, ממחיש את הקשר הבל-ינתק שבין החיצוני לפנימי במהלך כל שלבי הלימוד והתרגול.

היסטוריה קצרה

מקורות השינג אי המדויקים אינם ידועים. המסורת הסינית מייחסת את המצאת השינג אי (כמו גם המצאת מספר סגנונות אחרים) לגנרל הפטריוט יוּאֶה פֶיִי (1103-1141), משושלת סוּנְג הדרומית. למרות הוודאות שבקיום דמות היסטורית זו, אין שום ראיות שתצבענה על הקשר שבין הגנרל לאומנויות לחימה כפי שאנו מכירים אותן ולהמצאת השינג אי.

הסגנון נקרא בתחילה “שִין אִי לִיוּ חֶה צ’וּאָן” (שיטת הלחימה של שש ההרמוניות של הלב והכוונה). המונח “שש הרמוניות” מתייחס לשלוש ההרמוניות הפנימיות (הלב/התשוקה בהרמוניה עם הכוונה; הכוונה בהרמוניה עם הצ’י; הצ’י בהרמוניה עם הכוח), ולשלוש ההרמוניות החיצוניות (הכתפיים עם המותניים; המרפקים עם הברכיים; הידיים עם הרגליים). בהתאם לתפיסה זו, המתרגל עובר תהליכי התאמה וכוונון עדינים, הכוללים תהליכים פנימיים, הממצים ממנו את המכסימום ומביאים אותו למצב של גוף מאוחד, חזק ויציב.

המקורות היסטוריים האמינים הראשונים מספרים על גִ’י לוֹנְג פֶנְג, הידוע גם בשם גִ’י גִ’י קֶה, מפרובינציאת שָאנְשִי, שלימד את אומנות הלחימה “שִין אִי לִיוּ חֶה צ’וּאָן”. ג’י חונג פנג חי בסוף שושלת מינג (1600) ונודע במיומנותו “האלוהית” בלחימת חנית. בכתבים הקלאסיים הוא מצוטט כמי שאומר “בעתות מלחמה הגנתי על עצמי בהצלחה רבה בעזרת חנית, עתה, בעתות שלום, כשכולם מפורקים מנשקם, איך אגן על עצמי מפני עימותים לא צפויים?”. גם את התשובה לשאלה רטורית זו מספק ג’י ומתייחס לאומנות הלחימה ביד ריקה שבה התמחה בשם “לִיוּ חֶה”, שש ההרמוניות.

לגִ’י לוֹנְג פֶנְג היו שני תלמידים מפורסמים: צָאוֹ גִ’י ווּ מפרובינצית חֶה-בֵיִי ומָה שוּאֵה לִי מפרובינצית חֶה-נָאן (אותה פרובינציה שבקרבה נמצאים מנזר שאולין וכפר צ’ן, מקור הטאי צ’י). בנקודה זו בהיסטוריה התפצל השִין אִי, או כפי שנודע אחר כך – השִינְג אִי, לשלושה זרמים קרובים אך שונים זה מזה: הסגנון של שָאנְשִי, הסגנון של חֶה-נָאן והסגנון של חֶה-בֵיִי.

לאחר שלמד כתריסר שנים עם ג’י לונג פנג, הגיש צאו ג’י וו את מועמדותו למבחנים הצבאיים הקיסריים, התקבל והגיע למקום הראשון בדרגה העליונה. באותה תקופה התקיימו המבחנים הצבאיים בנפרד מהמבחנים האזרחיים ודרגה זו, מעבר לכבוד העצום שהקנתה לבעליה, איפשרה לו אף לתפוס מקום בהיררכיה הצבאית של סין הקיסרית. עם עלייתו ופרסומו של צאו עלתה קרנה של אומנות הלחימה שבה עסק, השין אי ליו חה, והתפרסמה בכל צפון סין. תלמידים רבים נהרו ללמוד עם צאו את האומנות, אך מבין כולם, המפורסמים והידועים ביותר הם שני אחים – דָאי לנג בָנג ודָאי לִין בָנג. האחים ידועים גם בשל פיתוחם המעשי והתיאורטי של השיטה (רוב הכתבים הקלאסיים של השינג אי מיוחסים לדאי לונג בנג), וגם בשל תלמידם המפורסם, מי שהיה אולי הלוחם הבולט ביותר של השיטה בכל הזמנים ואחד הידועים בסין, לִי לאָה נָנְג (הידוע גם בשמות לִי נָנְג, לִי נָנְג רֶן ולי בעל האגרוף האלוהי).

הסיפורים על לי לואו ננג הם מרובים וכולם מדברים בשבחו. הוא נולד על גבול פרובינציות שאנשי וחה ביי, למד עם מורים שונים ובינהם האחים דאי. הוא נדד בתור שומר ראש ומאמן במחוזות שונים של צפון סין ולימד הן במחוז שאנשי והן במחוז חה ביי. אחד מתלמידיו במחוז חה ביי, גוּאוֹ יוּן שֶן, נודע ביותר בשל ה”בֶנְג צ’וּאָן” (אגרוף מרסק, אחד מחמשת התרגילים הבסיסיים בשינג אי). כתלמיד הוא היה הולך מספר קילומטרים בכל יום, על מנת לפגוש את מורו, תוך שהוא מתרגל את האגרוף בכל צעד. יותר מאוחר, בתחרות שאורגנה על ידי בית ספר יריב, הרג גואו את יריבו בעזרת טכניקה זו, וכעונש הרתעה הוגבלה תנועתו לכפר מולדתו בלבד למספר שנים. יש לציין כי למרות שחוקי התחרות הטילו את האחריות על המתחרים עצמם, רצו השלטונות להימנע ממקרים דומים בעתיד, וטענו בפני גואו שאדם בעל יכולות כשלו צריך לדעת לנצח ללא הריגת היריב, ועל כך הטילו עליו את העונש.

תלמיד נוסף של לי לואו ננג, שלמד רבות גם עם גואו יון שן, היה לִיוּ גִ’י לָאן. מורשתו של ליו מפורסמת ביותר בצפון סין וכיום גם במערב מאחר ובין תלמידיו היו מורים מפורסמים שהעמידו תלמידים רבים. (הערת העורך: לפי הידוע לי, כל המורים בארץ המלמדים שינג אי בצורה מסורתית, בתור שיטה, שייכים למורשתו של ליו ג’י לאן ז.פ.).

שינג אי פי צ'ואן

 הסגנונות

כיום, בעקבות בחינה חוזרת של החומר בסין העממית, נהוג לחלק את אומנות השינג אי לשני סגנונות עיקריים: סגנון עשרת החיות וסגנון חמשת האלמנטים/מעברים. את סגנון חמשת האלמנטים שבים ומחלקים לשני זרמים ראשיים: זרם חה-ביי וזרם שאנשי.

סגנון עשרת החיות הוא הקרוב ביותר (כנראה) לסגנון השינג אי המקורי, או כפי שנקרא “שִין אִי לִיוּ חֶה”. עשר התנועות בסגנון זה נחלקות לפי רוח הלחימה של עשר חיות שונות, ומתורגלות בשני אופנים – תרגול בודד ותרגול של תבנית מחוברת. התרגול הבודד נחלק אף הוא לתרגול העיקרון ולתרגול טכניקות (אגרופים בעיטות, הפלות וכדומה) על פי אותו עיקרון. החיות שבשיטה הן דרקון, טיגריס, קוף, סוס, תרנגול, נץ, נחש, דוב, עיט וסנונית.

חמשת האלמנטים/מעברים נקראים על שם תפיסה בסיסית בחשיבה הסינית, ונחלקים, בהתאם לכיוון האנרגיה, לחמש התנועות הבאות:

אגרוף מבקע              Pi Quan                                        הכוח מלמעלה כלפי מטה

אגרוף מרסק Beng Quan                     הכוח נע קדימה ואחורה

אגרוף קודח              Zuan Quan                         הכוח נע מלמטה כלפי מעלה

אגרוף מפוצץ Pao Quan                     הכוח נע מבפנים החוצה

אגרוף צולב               Heng Quan                   הכוח נע מהחוץ פנימה

חמש התנועות הללו נחשבות לבסיס השיטה, ועליהן נוספו תבניות המחברות בין התנועות וכן תריסר חיות, הכוללות בדרך כלל וריאציות לעשר החיות המוזכרות למעלה, בתוספת חיות נוספות כגון ה”טָאי” (חיה/ציפור מיתולוגית), צב מים, קרוקודיל ואחרות, המשתנות לעתים בין בתי הספר השונים.

בכל הסגנונות ובכל בתי הספר התרגול מתמקד בתרגול בודד (דָן לִיֵין, טָן רֶן ביפנית ז.פ.) החוזר על עצמו פעמים רבות למשך זמן ממושך. רק בשלב מתקדם עוברים לתרגול תבניות מורכבות יותר. וקטור התנועה בתרגול הבודד הוא באופן עקרוני ישר קדימה, כשמעגלים קטנים וכמעט בלתי נראים מודגשים ברמות היותר גבוהות.

אנשים המתרגלים את השינג אי מגיעים מהר מאד למצב שבו הגוף כולו נע כיחידה אחת ברגע נתון וממוקד אחד. הידיים, הרגליים והאגן מגיעים ביחד והאף, היד המובילה והרגל המובילה מיושרים אל מול קו האמצע לפנים (“שלושת החודים מצביעים ביחד”). שתי הידיים, הממוקמות לפני הגוף (ראה תמונה בעמ’ 8), מכוונות תדיר אל מול קו האמצע של היריב. משפט הלקוח מהכתבים הקלאסיים אומר: “הידיים לעולם לא יעזבו את (אזור) הלב והמרפקים לעולם לא יתרחקו מהצלעות”. השינג אי מאופיין במספר קטן יחסית של טכניקות בעיטה ועם עדיפות לבעיטה נמוכה וקצרה. הטכניקות נושאות אופי של מהלומות והדגש תמיד יהא על הפקת מירב הכוח על ידי שימוש בכל הגוף כיחידה אחת, ברגע ממוקד אחד.

הטכניקות בשינג אי נחשבות לאגרסיביות יחסית והמתרגל יעדיף לעתים לחדור דרך חזית היריב, תוך ניצול פרצה קטנה, במהלומה מנצחת. ככלל, תנועת הלוחם בשינג אי תיראה קטנה מאד, תוך ניצול זוויות תקיפה מדויקות ותוך חיסכון מכסימלי באנרגיה. עם זאת, כפי שמשתמע מהשם, הלחימה והתנועות החיצוניות הן רק מפגן של מצב הכוונה והמיקוד הפנימי. העיקרון הבסיסי, החוזר בכל הסגנונות ובתי הספר, הוא שהכוונה (אִי) שולטת ומובילה את התנועה החיצונית (שִינג) של הגוף.

בסגנון עשר החיות, לומד המתרגל קודם כל, בעזרת תרגילי בסיס, להשתמש ביעילות בשבעת הכוכבים (ראש, כתפיים, מרפק, יד, מותן, ברך וכף רגל) על מנת להכות. בשלב הבא יתחיל התלמיד בלימוד סדרת התנועות הבודדות של עשר החיות. בהמשך ילמד התלמיד את התנועות בהקשרים של מהלומות בעזרת כל אחד משבעת הכוכבים, גם כאן בצורה של תרגול בודד. בשלב מתקדם ילמד התלמיד לחבר בין התנועות, ראשית בין השימושים השונים של אותה חיה/תנועה ולאחר מכן בין חיות שונות. למרות שעל הנייר סגנון זה אולי נשמע מורכב מעט, הרי מדובר בתנועות לא מתוחכמות ומעטות. ברמות המתקדמות לומדים כלי נשק שונים האופייניים לצפון סין.

בסגנונות המכונים חמשת האלמנטים/מעברים האימון המסורתי מתחיל בתרגול עמידה (גָ’אן ג’וּאָנג) והחזקת תנוחות סטטיות. העמידה שנחשבת לבסיסית ביותר בתרגול זה נקראת סָאן טִי (שלושה גופים) או סָאן צָאי (שלושת הכוחות). התלמיד לומד לראות בעמידה זו מקור של כל התנוחות והתנועות שבשינג אי, ורוב המורים דורשים מהתלמידים, לפיכך, להתמקד בעמידה זו משכי זמן ממושכים.

אחרי לימוד העמידה, התלמידים ממשיכים בלימוד חמשת האגרופים הבסיסיים, מהמבטאים את חמש הדרכים הבסיסיות להוצאת כוח. גם בשלב זה ההתמקדות היא בתנועות בודדות החוזרות על עצמן. בהמשך לומדים התלמידים גם לחבר בין התנועות וכן את תריסר החיות וכלי נשק שונים. בשיטה זו תריסר החיות נחשבות לביטויים שונים של אותן חמש דרכים בסיסיות לתנועה, ולשילוב בין התנועות השונות. רוב בתי הספר מלמדים גם מספר לא קטן של תבניות תנועה בזוגות, המדמות מצבי קרב ותגובות אפשריות.

בסגנון עשר החיות שממחוז חה נאן, ניכר כוח רב בתנועת הידיים והגוף כולו. הלימוד הראשוני, שנמשך לעתים מספר שנים, כולל בעיקר תרגול של תיעול כוח בצורה מודגשת (פָה גִ’ינְג, Fa Jing). אימון בעזרים שונים להעצמת הכוח גם הוא נפוץ בקרב בתי ספר משיטה זו. כתוצאה מכך, וכן כתוצאה מהדגש על שימוש בחלקי גוף שונים, התנועות תהינה קצרות יותר ובעלות אופי של כוח מתפרץ.

בסגנון חמשת המעברים/אלמנטים ממחוז חה ביי הדגש יהא יותר על תנועות ארוכות, מחוברות ולא כל כך מתפרצות. עיקר המהלומה יהא בעזרת כף היד והאגרוף, וישנה נטייה ברורה להאריך ולמשוך את התנועה קדימה. את הנטייה להגדיל את התנועה ניתן לראות גם ממיקום היד השניה, שתהא לרוב קרובה יותר לגוף, בערך באזור הטבור.

רוב בתי הספר בשאנשי המלמדים את סגנון חמשת האלמנטים מלמדים תבניות תנועה די דומות, אך תוך דגש רב על עמידות “סגורות” יותר ועם תנועות קצרות בהרבה. למרות שהעמידה הסגורה והתנועות הקצרות מעידים לכאורה על כוח מתפרץ רב, נחשב סגנון שאנשי לסגנון רך יחסית במגע, עם עבודת רגליים קלילה. הקלילות המתאפשרת בעקבות עבודת רגליים זו באה לידי ביטוי גם באסטרטגיה של סגנון שאנשי כהעדפה על חמיקה ממגע ומכוח ויצירת “רִיק” כמלכודת שאליה נופל היריב.

אפליקציות ולחימה בשינג אי

שינג אי הינה אומנות הלחימה הפנימית העתיקה בסין, ובתור שכזו היא “זכתה” אף להיות חלק מארסנל הלוחמים במלחמה ממש, בעיקר דרך השימוש בחנית. ככל אומנות לחימה, גם בשינג אי ישנה כוונה לפגיעה מכסימלית ביריב, במאמץ ובפרק הזמן המינימלי. עם זאת, התרגול בשינג אי מרגיל את המתרגלים, אף יותר מהתרגול בטאי צ’י ובבה גווה, לאורח חשיבה שכזה ולביצועים בהתאם. גישת ה”לא לוקחים שבויים” המתבטאת בתרגול ובביצוע, היא זו האחראית למוניטין הקרבי הרב לו זכתה השיטה במהלך ארבע מאות השנים האחרונות.

בניגוד לטאי צ’י, לדוגמא, שהתפרסמה כשיטת לחימה של שומרי הראש הקיסריים, יוצר השיטה, ג’י לונג פנג (ג’י ג’י קה), היה לוחם שאורח החשיבה “הגנה עצמית” היה זר לו. למרות שטכניקות דומות יכולות להיות שמישות בשני המצבים, הרי האסטרטגיה הבסיסית בהגנה עצמית מדברת על התחמקות ולא על יצירת מגע ותקיפה.

לדוגמא, כיום ניתן לראות מספר מועט ביותר של בתי ספר לטאי צ’י המתרכזים באימוניהם ביצירת מגע (Bridging) ובמהלומה הראשונית. זאת בניגוד בולט לאימונים הבסיסיים בשינג אי המדברים ראשית על יצירת מגע, מעבר מיידי לעמדה עדיפה תוך מהלומה ועל הכרעת היריב במהלומות.

בנוסף, לאור העובדה שמדובר באומנות לחימה המותאמת למצבים “צבאיים”, לא מוצאים כמעט טכניקות הכוללות נקודות תורפה (רובן מוגנות בשריון), טכניקות לפיתה וריתוק מסובכות, טכניקות קרקע ושימוש של כוח מול כוח. בדומה לשיטות לחימה הנלמדות בצבאות ובכוחות המזוינים המודרניים, השינג אי שם דגש על תנועה פשוטה, המגוננת ומתקיפה בעת ובעונה אחת, בצורה המזעזעת את היריב וגורמת לו “לצאת” ממצבו הטבעי לעמדת תבוסה.

המהלומות המזעזעות את היריב אינן מכוונות אל נקודת תורפה זו או אחרת אלא אל הגפיים, במטרה לשברם, אל הראש, במטרה להמם את היריב, או אל מרכז המסה, במטרה לשתקו. טכניקות היאבקות מסורתיות הכוללות עבודת מותניים נזנחו לטובת טכניקות ה”מטפלות” בגפיים בצורה של בעיטות או מהלומות לברכיים ולמרפקים. כאמור הטכניקות גם אינן נראות כמו טכניקות הקארטה השכיחות, הכוללות בלימה ומכה בקצב של 2-1, אלא יותר כמו מהלומה אחת הכוללת את ההגנה וההתקפה ביחד.

ארבעת עקרונות הבסיס של אומנויות הלחימה הפנימיות – ליצור מגע, להיצמד, להידבק ולנוע עם היריב (zhan, nien, lian, sui) – קיימים גם בשינג אי, אך בשינויים שונים. במצב שבו ברור כי עומד להתרחש קרב, יעדיף לוחם השינג אי ליצור מגע ראשון, לכוון אותו כך שהיריב יגיב בצורה מסוימת, ותוך תחושה של תנועת היריב יחסית אליו להגיע למצב של יתרון.

ישנה גם תבנית הנקראת “דרקון האדמה” המתורגלת בחלק מבתי הספר, שאמנם לא ממש מלמדת את המתרגלים קרב קרקע אמיתי, אך מתייחסת לכך ומלמדת כיצד ניתן להימנע מקרבות קרקע ומתפיסת עמדה עדיפה על הקרקע.

חמשת האלמנטים ותריסר החיות

כאמור לעיל, לאחר לימוד ממושך ומעמיק של חמשת האלמנטים ממשיך התלמיד ולומד את תריסר החיות, הנחשבות לצורות שונות או למפגנים שונים של אותן חמש תנועות/אנרגיות בסיסיות. כל “חיה” אמנם מתבססת על תנועה אחת (לעתים שתיים) אך גם על אופי מסוים, המשויך לחיה, והמתבטא בצורת קרב ובתנועה שונה.

לדוגמא, גם הקוף וגם הטיגריס הנן וריאציות של תנועת ה”פִי צ’וּאָן” (אגרוף מבקע, Pi Quan    ,כוח מלמעלה כלפי מטה), אולם בפועל אופי התנועות ולפיכך גם ראיית הקרב שונה מחיה לחיה. ה”טיגריס” יתקיף בצורה של מהלומה אדירה, בעזרת שתי הידיים, המכוונת אל מרכז המסה ומפצחת בדרך את כל ההגנות האפשריות. התנועה תהא בקו ישר לפנים, בעזרת כל הגוף, כטיגריס המזנק אל טרפו. הקוף, לעומת זאת, יתקיף בצורה של סדרת ממושכת של מהלומות המכוונות מזוויות שונות, לעולם לא אל מול המרכז, ותמיד בצורה לא צפויה, כמו קוף הנמנע ממגע ממושך. ההצלפות ה”עוקצות” את היריב מכוונות מכיוונים שונים, מתישות את היריב וגורמות לו לאבד את ריכוזו ואת שיווי משקלו.

כמובן שהשאיפה הבסיסית היא ללמוד את כל תריסר החיות ולהתמחות בהן, אולם, לרוב התלמיד יטמיע ויתמקד במספר מועט של חיות. הדבר נובע מהתאמה גופנית, וכתוצאה מכך מנטלית, בין אופי התנועה המיוחסת לחיה ובין יכולת המתרגל.

אנשים בעלי מבנה גוף קטן יותר יתמקדו אולי בחיות בעלות אופי קליל ומרובה תנועה, המתחמקות ממגע ממושך, כגון הקוף, הסנונית, ואף התרנגול. בעלי המבנה הרחב יותר ימצאו, קרוב לוודאי, כי תנועת הנמר או הדוב מתאימה יותר ליכולתם הפיזית וליתרונות הטבעיים שלהם.

חשוב לציין, כי ההתאמה אינה רק ברובד של הנתונים הפיזיים והתנועה החיצונית אלא גם ברמת הכוונה, המיקוד הפנימי והמצב המנטלי בעת קרב. בשלב המתקדם קורה שהמתרגל מאמץ אף את רוח החיה ומתרגל את כל התבניות באותה רוח. כל התרגילים בשיטה – תרגילי בסיס, חמשת האלמנטים, תרגילי הזוגות וכד’ – יכולים להתבצע באופן הנושא גוון של חיה מסוימת, אותה הטמיע המתרגל. אכן שילוב של הכוונה עם הצורה.

סיכום

ניתן לסכם את אופי השינג אי בשמונה המילים המתארות את הכוונה (ba qi yao): אמיץ, אכזרי, פתאומי, מתחכם, מהיר, אלים, ראשון, חד. ממילים אלו ניתן ללמוד רבות על אופי השינג אי בעבר, ואף עלינו, כמתרגלים.

בעולם המודרני, בעיתות השלום והשגשוג של העולם המערבי, ניתן ללמוד רבות מהשינג אי בנושא השילוב שבין הכוונה לצורה החיצונית, בנושא ההפריה הפנימית הנגרמת מתנועה חיצונית, ולשלב כל זאת בגישה פשוטה, מדויקת וחזקה ללחימה, במידה והנסיבות אכן דורשות זאת.

מונחים שהוזכרו בכתבה

 Xing Yi – שינג אי

 Xin Yi Liu He – שין אי ליו חה

Ji Long Feng – ג’י לונג פנג / Ji JI Ke – ג’י ג’י קה

 Li Luo Neng – לי לואו ננג

 Shanxi – מחוז שאנשי

 He Nan – מחוז חה-נאן

 He Bei – מחוז חה ביי

 San Ti Zhuang – עמידת סאן טי

 San Cai – עמידת סאן צאי

 San Jian – עמידת סאן ג’יאן

 Fa Jina – פה ג’ינג, כוח מתועל ומתפרץ

 Pi Quan  – אגרוף מבקע (מלמעלה כלפי מטה)

 Zuan Quan – אגרוף קודח (מלמטה למעלה)

Beng Quan  - אגרוף מרסק (קדימה ואחורה)

 Pao Quan – אגרוף מפוצץ (מבפנים החוצה)

 Heng Quan – אגרוף צולב (מהחוץ פנימה)

לאחרונה התקבל עדכון בחוק הספורט המחייב מדריכי אמנויות לחימה סיניות למעט (או-שו), במעבר הסמכה הנקראת:מדריךבאומנויותלחימה בסיס .להלן ציטוט התקנה:

“כדי לשמור על בטיחות הספורטאים והמתאמנים וכדי להפחית את מידת הסיכון והנזק שיכול להגרם  בשל היעדר תעודת הכשרה באמנויות לחימה  כגון: קונג פו, קיוקושינקאי, קרודו, אייקי, אבי“ר, דניס הישרדות, לחימה משולבת, קרב מגע, הגנה עצמית, קרב מגן, קרב פנים אל פנים, או כל תחום העונה להגדרה של “אמנות לחימה“, כפי שצויין לעיל- לא יוכלו להדריך ולאמן בענפים/ שיטות אלו ואחרות  מי שלא יהיה בידו תעודת מדריך באומנויות לחימה בסיסוזאת על מנת להכשיר את העוסקים בפעילות שיש בה סיכון גופני ולהקנות להם מיומנויות בטיחות בסיסיות בעבודתם עם מתאמנים וילדים בפרט.”

התקנה תיכנס לתוקף בספטמבר 2012:

“הוראות מעבר: עוסקים בהדרכה בתחומים אלה, יוכלו להמשיך ולהדריך עד לתאריך 1.9.2012.

החל ממועד זה, לא ניתן יהיה לעסוק בהדרכה ואימון באמנויות לחימה, בכל מסגרת וללא תעודת הסמכה.

המבקשים להמשיך ולעסוק בתחום זה מעבר למועד האמור נדרשים להשלים הסמכתם תוך שנתיים ימים ולא יאוחר מ-1 בספטמבר 2012.”

קורס מדריכי אמנויות לחימה בסיס מורכב מארבעה חלקים:

• לימודי מדעים בהיקף של 90 שעות לימוד: אנטומיה, פיסיולוגיה, תורת האימון ופסיכולוגיה.
• לימודי תורת הענף  בהיקף של 117 שעות לימוד: מתודיקה, דידקטיקה, עמדת מדריך, תכנון מערך שיעור ועוד…
• לפחות 30 שעות התמחות (סטאז’) במכון וינגייט אנו דורשים 50 שעות
• הצגת תעודת מגיש עזרה ראשונה בתוקף בהיקף של 20 שעות לימוד

את פרק ההתמחות עוברים הסטודנטים במועדונים שלהם תחת פיקוח ישיר של המורה שלהם, ובתיאום עם ראש התחום במכון וינגייט

לכך מספר יתרונות:

א. הסטודנט מתמחה בשיטה שלו.

ב. הסטודנט מקבל דגשים הרלוונטים לדרך ההוראה הייחודית של בית הספר שלו.

ג. ההתמחות מתבצעת על תלמידים “אמיתיים” ולא רק על סטודנטים בקורס.

ד. קיימת גמישות יחסית בקביעת מועדי ביצוע ההתמחות.

בית הספר למאמנים במכון וינגייט המקיים הכשרות בתחום אמנויות הלחימה הסיניות מציע בזאת

לשוחרי התחום לבוא ולעבור קורס מדריכים ייחודי, ע“פ חוק הספורט ותוך התיחסות אישית לכל שיטה ושיטה.

הקורס הקרוב ייפתח ב 4.11.11 ויתקיים בימי שישי בין השעות 08:00-15:00 במשך כחצי שנה.

מידע נוסף באתר מכון וינגייט http://wingate.org.il/Index.asp?ArticleID=136&CategoryID=809

או במחלקת קשרי לקוחות :

מור    09-8639416
תומר  09-8639425
שרה   09-8639573
שגית  09-8639456

בברכה,

ד”ר גיא מור ראש תחום אמנויות לחימה 08-9477881 guy@gowingate.co.il

–

Dr. Guy Mor

Head of the Martial Arts Discipline
The Nat Holman School for Coaches and Instructors
Wingate Institute

guy@gowingate.co.il
guym@wingate.org.il

Tel:  + 972 8 9477 881
Mob: + 972 545 301 302

www.wingatekravmaga.com

www.gowingate.co.il

www.wingate.org.il

]]> http://wushu.co.il/2011/09/%d7%a2%d7%93%d7%9b%d7%95%d7%9f-%d7%91%d7%97%d7%95%d7%a7-%d7%94%d7%a1%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%98/feed/ 0 http://wushu.co.il/2011/09/%d7%a2%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%90%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%9f-i/ http://wushu.co.il/2011/09/%d7%a2%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%90%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%9f-i/#comments Mon, 19 Sep 2011 08:11:19 +0000 guest http://wushu.co.il/?p=273 מאת פביאן סנה

השראה בכל

מתוך “עשרים הכללים לשלמות”, שנכתבו על ידי פוּנָקוֹשִי גִ’יצִ’ין, הכלל העשירי מצהיר: “נסה למצוא את השלמות בקראטה דרך כל הקיים בטבע”. ניתן להבין הצהרה זו כהוכחה שקיימת שלמות בקראטה, ואפילו קל מאד למצאה. כל שעלינו לעשות זה להשאיר את העיניים פקוחות.

ובכן, המעשה עצמו אינו פשוט כל כך. יכול להיות שהרעיון ישמע מעט אזוטרי לחלק מהקוראים, אך איני יכול לכתוב תמיד על הדברים הפשוטים והמובנים.

שמענו רבות על ה”חכמה” הטמונה בסרטים כגון KARATE-KID , SUGATA  SANSHIRO ,  או אפילו במערבונים של טֶרנס היל, סדרות טלוויזיה שונות, ספרים וכדומה. האם אנו באמת רואים ומבינים את אותם רמזים לחכמה הטמונים פה ושם? במשך תקופה ממושכת האמנתי כך, ואז הספק צץ. שאלתי את עצמי מה באמת הבנתי ומה יכולתי להסיק וליישם בתרגול האישי שלי מתוך הבנה זו. כאן מתחיל הקושי.

יש לנו מספר  עצות כיצד לתפוס את ההזדמנות, לזכור ולהפנים נקודות השראה לאומנויות לחימה. לדעתי כל מי שעוסק באומנויות לחימה חווה רגעי השראה קצרים. אם  נלמד לנצל רגעים יקרים אלה ולהרחיבם, בתחילה לסיטואציה אחת ולאחר מכן לחיים כולם, אזי נממש את האמרה “ההשראה מצויה בכל”. האם ניתן בכלל לטפח אינטואיציה ורגישות להשראה? לדעתי ניתן.

כמו שאמר סֶנסֶאי סנוט, מחברת היא עזר הלימוד היקר ביותר. צריך כמובן גם עט. אנו עדים למשהו שגורם לנו לעצור ולהגיד  “הֵיי, זה ממש לקוח מתוך אומנויות הלחימה”, עלינו לרשום זאת במחברת. מקור ההשראה, יכול לבוא מכל דבר: שיר המתנגן ברדיו, התנהגות האדם בתור לאוטובוס, תמונות מספר קומיקס או אפילו אישתי המפליאה לבשל … פשוט רשמו ולאחר מכן שכחו זאת לתקופת מה.

לאחר אותה תקופה (ואל תחכו לחגיגות המילניום הבא), פתחו את המחברת קראו אותן נקודות שציינתם, ונסו לחיות מחדש את אותו רגע נדיר של השראה. אם אינכם מצליחים להיזכר באותו רגע, כנראה שאותה מחשבה  הקדימה את זמנה. במקרה זה, המשיכו הלאה לנקודה הבאה. אם נזכרתם בסיטואציה, נסו להיזכר בתחושות שמסביב, בקלט החושי של הרקע, בפרטים הקטנים. אם היו אלו מילות שיר, נסו להיזכר במקצב השיר; אם הייתה זו תמונה, מה היה מסביבה וכדומה. נסו גם להיזכר במצב הרוח באותו הזמן.

אני מניח כי אתם מסורים לנושא אומנויות הלחימה, ומן הסתם, עולות במוחכם במהלך הקריאה דוגמאות לאותם רגעי השראה. אני גם מניח כי אתם מצליחים להיזכר בגורמי הסביבה באותו רגע של השראה. הבה נמשיך קדימה צעד נוסף.

גם ציור יכול להיות מקור השראה לאומנויות לחימה

ניקח לדוגמא את התמונה מתוך סדרת הטלוויזיה הישנה “קונג-פו”, שבה המורה הזקן אומר לתלמידו: “CATCH THE STONE, GRASSHOPPER” (תפוס את האבן, חרגול קטן).

ברמה הבסיסית של ההבנה ושל התרגול, אנו מתמקדים במהירות. אנו חייבים להיות מהירים כברק על מנת לקחת את האבן מידו של המורה. ברמה זו של הבנה, המהירות מובילה לשלמות, ולכן נתמקד בה בזמן התרגול. ברמה השניה של ההבנה והתרגול, אנו מבינים כי מהירות היא בראש ובראשונה מהירות הכוונה, ההתמקדות, לא מהירות השרירים. כאן אולי אנו מרחיבים את ההבנה מתרגול אומנות הלחימה לדברים אחרים. אחרי הכל, עימותים בעולם המודרני אינם רק עימותי שרירים אלא גם עימותי רצונות.

בשלבים הבאים אנו יכולים להגיד לעצמנו ” מהר זה טוב, אבל, מה עם האבן? מה עם היד המושטת הנסגרת? מה עם המוזיקה המלווה? מה עם ….?

וודאי שמתם לב כי התייחסתי רק לרמות הראשונות, האם זה אומר כי אני תקוע ברמת ההבנה הבסיסית ?

עצה זו היא רק דחיפה קטנה לאלו מאתנו שנמצאים על סף גילויים והתפתחות. אחרים, שעדיין לא הגיעו לנקודה זו, אולי אפילו לא יודעים שסף כזה קיים. אולי בשבילם עולם אומנויות הלחימה מגיע עד קצה אופק הראיה ותו לא. אחדים מאלו שעברו סף זה יכולים אולי לומר כי אין זו עצה הוגנת, מאחר והם עצמם לא קיבלו עצות. האם הם באמת לא קיבלו עצות?

 מתוך חרב לעט   •   שנה ראשונה גיליון שלישי   •

הגעתי להונג קונג בשעות הערב. ידעתי במעומעם כי מחר הוא היום השני של ראש השנה הסיני, אך מאחר ולא שהיתי ב”טריטוריה סינית” בעבר, לא הבנתי את משמעות הדבר. הנחיתה המרגשת מעל ראשי הבניינים לוותה בצבעי השקיעה, אך עד שיצאתי מהשדה כבר היה חושך מוחלט. נסיעה בתחתית עד קצה הקו, אוטובוס קו B5 והליכה מאומצת אל ראש ההר הביאו אותי אל אכסניית הנוער המבודדת שבראש הר דייביס שבאי הונג קונג. מראה הנמל המואר על מאות כלי השייט שבו, כמו גם גורדי השחקים המקושטים באורות החג הבטיח לי אך טוב.

למחרת בבוקר יצאתי מוקדם על מנת “לבדוק את השטח”. השביל המפותל בין הצמחייה הוביל אותי היישר אל הנמל שבאזור המערבי, ומשם, לאחר ארוחת דים-סאם והליכה קצרה מצאתי את עצמי בסנטרל, מרכז העסקים של הונג קונג, שנסגר כולו לתנועת כלי רכב והיה סואן מאדם. הקהל משך לכיוון מסוים ואני בתוכו. במרכז המהומה עמד לו מבנה מאורך של פיגומי במבוק, בגובה מרשים של שתי קומות, ומסביבו, במעגל גדול, קהל ממתין, דרוך.

ריקוד האריה - מאחורי המופיעים עומדים המתופפים

לפתע נשמע קול דרדור עמוק, התוף הגדול שלא בלט עד עתה החל בתיפוף. הדרדור הפסיק. ושוב דרדור ממושך, ושוב הפסקה. לאחר הפעם השלישית נענה התוף במצלתיים גדולות וקבוצת מתופפים החלו מתופפת בקצב משכר ומהיר. כמו בסרטים, הקהל נחצה לשניים ואל הרחבה התקרבו לפי הקצב שני אריות. טוב, לא אריות ממש, אבל שני חברי הצוות שבכל אריה, הראשון מחזיק בראש הגדול והשני עומד מאחור ומנופף בשולי הגלימה יצרו רושם חי ומוחשי. האריות החלו לרקוד, ואפילו לתלמידה מתחילה כמוני, היה ברור כי כל מגוון הצעדים לקוח מתוך הקונג פו.

האריות התקדמו ונסוגו, הטו ראש הצידה וקפצו לאחור. מאחר וראש האריה נמצא על ראש המשתתף, לא ראינו את פניו ולא היה לי ברור כיצד האריות לא מתנגשים (יותר מאוחר למדתי כי הם מתרגלים זאת עם תיבות קרטון סגורות במשך זמן ממושך).

לאחר דקות ממושכות ומהנות, הניח האריה השחור את רגלו על הפיגום, ומיד משך אותה בחזרה. האריה הזהוב עשה פעולה זו גם הוא, מהצד השני, וקפץ גם הוא. וכך אט-אט,  בליווי הקצב המתאים ובאמצעים דרמטיים שלא ידעתי שיש לאריות, החלו שני האריות לטפס במקביל במעלה הפיגום.

לקראת ראש הפיגום, המקצבים הגיעו לשיא ואילו האריות התחילו “לשחק” אחד עם השני. בהשתאות התבוננתי איך האריות ייצבו את עצמם על הרגליים האחוריות (המשתתף האחורי הניף את הראשון), איך הם “דחפו” אחד את השני עם הרגלים הקדמיות ואיך כל הסיפור הזה התרחש בגובה של 5-6 מטרים מעל הכיכר, ללא רשת ביטחון.

עתה יכולתי לשים לב כי בראש הפיגום קשורים להם שני ראשי חסות בסרט אדום, וכי האריות “נלחמו” על הזכות להגיע ראשונים אל החסה. כנראה שבסין, חסרת האריות, לא מודעים לעובדה כי תפריטו של האריה המצוי אינו כולל חסה. כי בסופו של התהליך המרתק, זכו שני האריות “לבלוע” את החסה, ולאחר מכן “לירוק” את העלים הבודדים על הקהל שלמרגלות הפיגום.

רק כשהסתיים המופע, הקהל התפזר ויכולתי לדבר עם מדריכים מבית הספר לקונג פו “שבעת הכוכבים” שביצעו את המופע, הבנתי עד כמה המוזיקה והמופע מעלים את רמת האדרנלין ואת המתח.

ריקוד האריה

ריקוד האריה על פיגומים בגובה של 7 מטרים

ריקוד האריה הנו טכס דתי עממי בעל גוון של הופעה. מאחר והאריה הינו דמות השומרת מפני כל רע (ובשל כך מוצבים פסלי אריות בכניסות למקומות שונים), ריקוד האריה נועד גם הוא להבטיח הצלחה ולשמור מפני הרוחות הרעות. בימינו הטכס נערך גם לצורכי תחרות. הריקוד מתבצע על ידי בתי ספר לקונג פו, או אנשים בעלי ידע בקונג פו.

התלבושת: תלבושת האריה מורכבת ממספר חלקים. הראש הוא גדול, עשוי עיסת נייר מחוזקת במקלות במבוק וצבועה בצבעים מרהיבים. צורת הראש שונה ממקום למקום ובדרום סין ניתן לראות אריות היכולים, בעזרת חוטים הנמשכים מבפנים, למצמץ בעיניים, לפתוח ולסגור את פיהם, ולהזיז את אוזניהם. בצפון סין ראש האריה פשוט יותר ואינו כולל חלקים נעים.

החלק השני הינו גוף האריה, המחובר לראש ומורכב מיריעת בד רקום וצבעוני בגודל שמספיק לאדם נוסף להיכנס לתלבושת.

החלק הנוסף הוא רגלי המפעילים, הבולטות מתוך התלבושת. על פי רוב המפעילים עצמם מקשטים את רגליהם בבדים ורקמה התואמים לצבעי האריה.

המשתתפים: את האריה סובבת קבוצת משתתפים גדולה, אך ללא ספק, החשובים ביותר הם שני האנשים ש”משחקים” את האריה. הראשון, המיומן יותר, יכנס לחלק הקדמי של התלבושת, בעוד השני יכנס לחלקה האחורי.

התלבושת דורשת מהמפעיל הראשון להיות זקוף יותר, עם הראש הכתפיים והידיים בתוך ראש האריה, ולהפעיל את הראש. המשתתף השני נמצא בזווית כפופה כל הזמן, בעוד ידיו אוחזות בשולי התלבושת ומנופפות בהם, במטרה ליצור רושם של אריה חי ונושם.

לעתים, בנוסף על שני המפעילים, קיימת גם דמות “המגרה” והמכוונת את האריה. דמות זו לבושה לפעמים בתחפושת של בודהא.

חלקה האחר של הקבוצה כולל חבורת מתופפים, כשהתוף הגדול הוא הדומיננטי מבינהם והוא קובע את הקצב במהלך כל הטכס. ישנם גם שחקני מילואים, שמחליפים את שחקני האריה בהופעות או בתהלוכות ממושכות.

הטכס: כאמור, האריה מביא מזל ולכן הוא מופיע בבתי עסק ובמקדשים בטכסי מעבר: ראש השנה הסיני, יום הולדת לאל, פתיחת חנות או סיום השיפוצים בה. כל התחלה חדשה מחייבת את ריקוד האריה. בראש השנה הסיני ניתן לראות ברחובות מסוימים את האריה עובר מחנות לחנות, מבצע ריקוד טכסי קצר בחזית כל חנות ומקבל את הפרס.

הפרס: הפרס או המזון הוא חלק חשוב ביותר מכל ריקוד אריה. כשם שבמסורת הסינית מעלים מנחה בפני האלים על מנת לפייסם ולהבטיח את שיתוף הפעולה החיובי שלהם, כך גם בריקוד האריה מציעים לאריה מזון (בצורות שונות כגון ראש חסה, אגוז קוקוס חלול וכד’) אשר בתוכו, למעשה, מסתתר סכום כסף. מבחינת בעל בית העסק זוהי השקעה נבונה וטובה – לתת כסף לאריה ולקבל בתמורה מזל טוב, שיביא לו הרבה יותר כסף במהלך השנה.

בכל הבתמונות, קבוצות של "ריקוד האריה" באות לברך את אלת הים הסינית מָה טזוּ ביום הולדתה, במקדש המרכזי בטאי-נאן שבטאיוואן. חלק מהקבוצות מביאות עמם פיגומים שונים ומבצעים "טריקים" להנאת הקהל, חלק מתרכזות בצד הפולחני של הריקוד.

האימונים: רוב בתי הספר לקונג פו המחזיקים קבוצת “אריה” מקיימים אימונים במשך כל השנה, גם מתוך כוונה להציע את שירותיהם לכל דורש בכל זמן שהוא. האימונים הטיפוסיים יכללו אימון של ערב בשבוע ובמהלכו יתאמנו המתרגלים עם קופסאות עץ כבדות על הראשים ועם סדינים במקום עם התלבושת האמיתית. רק ממש לפני ההופעה עצמה יבצעו משתתפי הטכס חזרה בתחפושות.

כיום: כיום ריקוד האריה חורג אל מחוץ לטכסים הדתיים העממיים. בשל רמת המיומנות הגבוהה הנדרשת, מרובים בתי ספר לקונג פו המשלבים והמלמדים את ריקוד האריה, גם לתלמידים שאינם סינים. במזרח הרחוק נערכות אף תחרויות ארציות ובין ארציות.

למעשה, גם עם הזנחת אורח החיים המסורתי, אנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים כי האריה ימשיך לרקוד.

נסה להעלות בזיכרונך כל אשר ידעת על קָשתוּת מזרחית.

אם אתה רואה את העולם כמוני, כלומר ממערב למזרח, ההגדרה “קָשתוּת מזרחית” מתחילה בסביבות הדרדנלים, עם הקשתות הטורקיות והמָגיריות. ממשיכה משם הלאה אל הרמות המרכז אסיאתיות, השבטים הטרטרים וה”הוּרְדוֹת” (בתי אב ז.פ.) המונגוליות, הלאה מזרחה אל מסורת הקָשתוּת הקוריאנית הידועה שנמשכת עד ימינו באולימפידה, ומסיימת באיי יפן עם הקיודו והקיוג’וטסו.

יכול להיות שנזכרת בדרך במסורות הפרסיות וההודיות ובציד הנמרים, אך אני מוכן להתערב כי כשהגעת למדינה המאוכלסת בעולם, למסורת הכתובה בת אלפי השנים הנקראת סין, היה זה כאילו הגעת לחור שחור. האמת היא שאין לך מה להאשים את עצמך, המסורת הארוכה והמופלאה של הקשת הסינית, זו שגרמה לקונפוציוס לפני 2600 שנה לכלול את ידיעת הקשת בין שש האומנויות לבני המעלה, נעלמה ומתה. ואולם, כמו סלילי דנ”א הניצלים מהשמדה ומקימים לתחייה חיות שנכחדו בסרטי מדע בדיוני, ישנה קבוצה של קָשתים העמלים, כל אחד בנפרד וכולם ביחד, על השרידים הארכיאולוגים, על הטקסטים העשירים ועל שרידי התרבות שהיתה, במטרה להשיב מסורת זו לחיים. זהו פרוייקט שאני אישית מעורב בו מזה זמן מה.

כתובים סינים קדומים על שריונות צבים

השרידים הקדומים של התרבות הסינית מגיעים אלינו היום בצורת פולקלור ומסורות בעל פה שהועלו על הכתב במהלך ההיסטוריה. הכתובים הקדומים ביותר, שנכתבו על גבי שריונות צב ועצמות אילים (ראה תמונה משמאל), מורכבים מתערובת של תמונות וסמלים. בתמונות אלו אנו יכולים לראות את דמויות הקָשתים הקדומים בסין. אולי לא מפתיע לגלות (שהרי דברים דומים היו במקומות אחרים בעולם), אך לפני כ3500- שנה פרח בסין פולחן דתי בו השתמשו הכוהנים השאמאניסטים הקדומים בקשתות כאמצעי להעביר מסרים, כגון בקשה לגשם, אל השמיים ואל האלים הרבים. אחד מגיבורי התרבות הסינית הקדומים, אדם בשם יִי, ירה בקשת והפיל שמונה מתוך תשע השמשות שזרחו בשמי העולם בתחילה, ובכך הפסיק את הבצורת הנוראה שהיתה מנת חלקם של תושבי אותה תקופה.

בשושלות הקדומות ששלטו בסין הקשת היוותה חלק חשוב בחינוכם של בני האצולה, בעיתות שלום ובעיתות מלחמה, לצד מוזיקה, טכסים, שליטה בכרכרה, קריאה ומתמטיקה.

כאלף שנים מאוחר יותר, כאלפיים שנה לפני זמננו, המלומדים הקונפוציאנים הפכו את מהותו השאמניסטית של טקס יריית החצים לשמיים לטקס המבטא את תמצית ההוויה המזוככת של המידות הקונפוציאניות.

לפני כ2500- שנים חל שיפור ניכר בקשת הצולבת (רובה קשת), שהיתה כבר ידועה מזה זמן בצפון סין, שיפור שגרם למהפכה בזירות הקרב. המצאת ההדק והמכניזם המדויק העשוי ברונזה על ידי שבט צ’ין שממדינת ג’וּ, הוביל לשלושה שיפורים ניכרים בכלי נשק זה: הדיוק השתפר, קצב האש גדל, עוצמת הירי גדלה. אמנם המצאה זו לא דחקה את הקשת הרגילה משדה הקרב, אך ניתן היה עתה לתכנן קרבות עם חילות קשתים, שכן ירי אפקטיבי לא דרש עוד הכשרה ממושכת. חילות הקשתים הכריעו את הכף והעלו לשלטון את שושלת צ’ין, הראשונה שאיחדה את כל סין, אך גם תרמו רבות לפופולריות של הקשת בקרב כלל האוכלוסייה.

תחריט ברונזה של לחימה בקשתות, חרבות ורמחים שושלת ג'וֹ, המאה ה 14 לפנה"ס

ניתן היה להניח כי הקשת הצולבת תדחוק בנקל את הקשת הרגילה מהזירה הסינית, ואולי זה אף היה קורה, אלמלא הגיעו ההונים, בדמות שבטי ה”טוֹ-בָה”, אל צפון סין במאות הראשונות לספירה. אלו היו שבטים נוודים מערבות סיביר וממרכז אסיה, אשר החזירו את הקשת הרגילה אל הזירה הקרבית. בפעם הראשונה עמד מול הצבא הסיני, שהיה מורגל בלחימת מישור באמצעות מרכבות וחילות רגלים, חיל פרשים חמוש בקשתות, אשר הפליא לדייק גם תוך כדי רכיבה. מלך מדינת ג’וֹ (מדינה קטנה ועצמאית בצפון מערב סין בתקופת המאה השניה לספירה ז.פ.) בשם וולין,  התלונן כי הצבא הסיני חייב לזנוח את מורשתו, להחליף את בגדי השריון הארוכים של לוחמי הרגלים, ללבוש את הטוניקות הקצרות של ההונים לעלות על סוסים ולחזור ללמוד להשתמש בקשת רגילה.

קשת מוצלבת משולשת

מאותה תקופה חילות הרגלים המשיכו אמנם להיות חמושים בקשת הצלובה, אך גם חילות פרשים עם קשת רגילה התווספו לכוח הצבאי הסיני. חילות הרגלים גם הוסיפו והתחמשו בקשתות מוצלבות כפולות ומשולשות, גדולות ורבות עוצמה (חלקן נזקקו לשור אשר ידרוך את המיתר), בבחינת ארטילריה קלה (ראה תמונה משמאל). שילוב זה החזיק מעמד אלפי שנים, עד העת המודרנית, ואליו התייחסו כל ספרי התיאוריות והטקטיקות שנכתבו.

שינוי נוסף במעמד הקשת בצבא התרחש בתקופתו של הקיסר ווּ זֶה טִייֵן, משושלת טאנג, כאשר בשנת 720 הוא הורה כי רכיבה על סוס וירי בקשת רגילה יהפכו למקצועות חובה בצבא, וכל מועמד לקידום יבחן גם בהם. הוראה זו גרמה לתחייה מחודשת של הכתובים הקלאסיים על הקשת הסינית ולהדפסתה מחדש של הספרות הקדומה בנושא זה, בצירוף פירושים והסברים לרוב. רוב הספרים ששרדו עד ימינו בנושא הקשת הסינית מקורם באותה תקופה, בה הגיעה ההתעניינות בקשת לרמה כמעט אקדמאית.

כמובן שבתקופת העלייה בכוחם של שבטי הצפון והכיבוש המונגולי (שושלות סונג (960-1279) ויואן (1271-1368)), תפסה הקשת מקום מרכזי בלחימה. גם שושלת מינג (1368-1644), ששיחררה את סין מהכיבוש המונגולי, לא פגעה במעמדה של הקשת ככלי מרכזי בצבא ובזירת הקרב, וזאת למרות שבתקופה זו כבר המציאו ושכללו את התותח. היו אלו המנצורים ששלטו בסין בשושלת צ’ינג (1644-1911) שהעלו מאד את קרנם של כלי הנשק החמים, על חשבון כלי הנשק הקרים, והקשת בכללם.

יצרן קשתות מסורתיות משנות העשרים של המאה הקודמת

מעמד הקשת – הרגילה והצולבת כאחד – ירד והתמעט בקרב אנשי הצבא במשך שנות שלטון המנצ’ורים. החל מאמצע המאה ה19-, עם ריבוי ההתנגשויות בין אנשי צבא סינים לזרים, עלתה הקריאה למודרניזציה ביתר שאת, ונדיר ביותר היה למצוא אנשי קשת מיומנים. את גזר דין המוות על הקשת ככלי לחימה גזר שופט בית הדין הצבאי המרכזי הסיני בשנת 1901, כשקבע כי האימון בקשת אסור על פי חוקי הצבא:

“…אין מקום בצבא מודרני למבחנים כגון מבחני כוח באמצעות הקשת, בין אם של אנשי רגלים או של פרשים… אימון בכלי זה מרפה את היכולות האמיתיות של איש הצבא ומפנה משאבים יקרים לשכלול יכולת שאינה מתאימה לשדה המערכה היום.”

מבנה הקשת

מבנה הקשת השתנה אך מעט באלפי השנים שעברו מתקופתו של קונפוציוס ועד ימינו. יצרן הקשתות המסורתי האחרון הידוע לנו נפטר בסין בשנת 1940 והוא העיד כי הוא המשיך מסורת בת מספר דורות של ייצור קשתות באותה צורה. גוף הקשת עשוי לרוב מעץ לבן, לעתים מסוג מסוים של במבוק, ואליו מוצמדות באמצעות דבקים אורגניים יחודיים חתיכות קרן מגולפות, העוזרות בקביעת תכונות החוזק והגמישות. כל המבנה מלופף בגידים, לרוב פעם אחת, ומצופה במשי ובלכה גמישה למניעת חדירת לחות.

התוצאה של המבנה הזה היא, שבעת שהקשת רפויה, היא נראית בצורת האות ח’, ואילו המיתר דורך אותה בדיוק לכיוון השני, להשגת מתיחה מכסימלית (ראה תרשים מימין, על פי טאו דאו-שיונג).

לעתים קרובות עוטרו הקשת ואשפת החיצים בציורים שונים או בעורות נחש או לטאה, בעוד שהידית מצופה לעתים בלכה ולעתים בעור כריש (בדומה לניצבי חרבות). גודל הקשתות השתנה אך מעט במשך הזמן. עד לתקופת מינג (1368-1664) אורך הקשת היה כשני שלישים מאורך הגוף, בעוד שבתקופת צ’ינג (1664-1911) הן גדלו מעט והגיעו לגודל של קשת תחרותית מערבית סטנדרטית, עם משקל דריכה ממוצע של 66 פאונד.

למרות שהספרות העממית הסינית מלאה בסיפורים על קשתות נדירות עם משקלי דריכה עצומים ועל היכולת המפליאה של בעליהם, הספרות הטכנית הצבאית, בעיקר מתקופת שושלת מינג, מדגישה את חוסר האפקטיביות של משקל דריכה גדול ואת הירידה ביעילות השימוש בשדה הקרב. בספרות זו נטען כי משקל דריכה ממוצע של חמישים עד שישים פאונד מספיק, ומשלב עוצמה עם קצב ירי. כמובן שקשתות אזרחיות, שאינן עומדות במבחן קצב ירי, היו יכולות להיות בעלות משקל דריכה גדול יותר, למרות שלא תמיד היה כך. במבחני כוח שהיו בצבא מסופר על קשתות עם משקל דריכה של כ90- פאונד, אך מדובר כאן בקשתות השונות בתכלית מהקשת הצבאית הרגילה.

גונג בו

כשם שחלו שינויים בגודל הקשת, כך גם חלו שינויים בטכניקות הירי. מן התקופה הקדומה יותר שרדו מספר כתובים טכניים המצביעים שאופן העמידה, דריכת המיתר, אופן תפיסת החץ והשחרור היו שונים מאד מגרסאות יותר מאוחרות.

בניגוד לקשתות היפנית, הקוריאנית או המערבית, ברוב התקופות בסין הקפידו לעמוד בעמידה בה הרגליים כפופות, לרוב בצורה לחלוטין לא שווה, ובפישוק מה (למעשה, העמידה הידועה בקונג פו בשם “גוֹנְג בוּ”, משמאל, שהיא אחת מהעמידות הבסיסיות, פירושה עמידת הקֵשֵת, למרות שעמידה זו הפוכה לעמידת הקָשָת האמיתית. ראה מסגרת בעמוד הבא ז.פ.). ישנם הסברים מהסברים שונים לעמידה זו, אך לטענתם של אומני לחימה סינים זוהי עמידה קלאסית המאפשרת זרימת אנרגיה, נשימה נוחה, מתח שרירים נכון ומיקוד כוונה, בצורה שמזכירה מאד צ’י גונג. ישנם כאלו הטוענים כיום כי אמנות הקשת הסינית, אשר כאמור מקורותיה קדומים ונעוצים בטכסים ובפולחנים, שימרה אלמנטים רבים וניתן אף להחשיבה כסוג של צ’י גונג.

מעניין לציין כי ספרי הקשתות בסין מציינים שני תהליכי לימוד. תהליך אחד בשם “גוּ” (מילולית “קבוע”), שמטרתו להגיע להשתרשות (ROOTING), ליציבות ולמבנה חזק ומלא, ותהליך שני בשם “שֶן” (מילולית “רוח”), שמטרתו להגיע להארכת הכוונה ולמיקוד מכסימלי. שני התהליכים קורים במקביל ונלמדים באותם שלבי לימוד.

עמידת הקשת*

עמידת הקשת

זוהי עמידת קשת אופיינית בתקופת מינג וצ’ינג. כאמור, ניתן לראות את הרגל הקדמית הישרה יחסית לרגל ימין האחורית, הכפופה. עמידה זו, אף שנחשבה לקלאסית, אינה ממש טבעית וזכתה לביקורות גם בתקופתה.

טכניקת הקשת בסין נלמדת תמיד כשהדריכה ביד ימין. למעשה, יכולת שווה בשתי הידיים נחשבה ליוצאת דופן וליכולת אלוהית ממש.

להלן תרגום הכתוב הסיני:

1. המרפק מכופף בחזקה.

2. המיתר קרוב ללחי ימין.

3. אישון ימין מחוץ למיתר.

4. אישון שמאל בתוך המיתר.

5. שתי הכתפיים, שני המרפקים ושני בסיסי האגודל (פי הנמר) נמצאים על אותו קו בהתאמה.

6. פנים מרפק שמאל כלפי מעלה (נעול).

7. הכוח עובר, דרך כף היד, ישירות לבסיס האגודל (פי הנמר).

8. אגודל ואמה מאוזנים במישור אחד.

9. אצבע יד ימין מצביעה מטה ולא מתרחקת מהאגודל.

10. אצבע שמאל סגורה בחזקה.

11. סיום המתיחה כאשר ראש החץ נוגע באמה.

12. רגל אחורית מכופפת.

13. רגל קדמית מונחת בעדינות.

14. כמעט זווית ישרה בין כיווני הרגלים.

15. כף רגל קדמית לא מכוונת בדיוק למטרה.

16. בוהן רגל שמאל נוטה מעט פנימה ומסובבת כך קלות את הקרסול.

* למרות שיש בוושו עמידה הנקראת “עמידת הקשת” (ראה למעלה) הרי חלוקת המשקל הפוכה בשתי העמידות.

שילוב הגוף והרוח בקשתות סינית

את התפיסה הסינית של “הקָשת המושלם” מרכיבים מספר גורמים. ניתן לסכם גורמים אלו בתרשים הבא:

התפיסה הסינית של "הקָשת המושלם"

על מיומנות בסיסית (במונח “מיומנות בסיסית” מתייחס המחבר למיומנות טכנית, ז.פ.) ניתן לקרוא בעבודתם של סופרים צבאיים רבים, כגון וואנג ג’ו (שושלת טאנג, מאה 7-9) או לי ג’נג פנג (שושלת מינג, מאה 14-17) המפורסמים. ואולם, ניתן להגיד כי הבסיס לעבודתם מצוי הרחק בעבר הקדום של סין, עוד בתקופתו של קונפוציוס. בספר “מאמרות” של קונפוציוס מוזכרים הקשתים מספר פעמים כ”אנשי מעלה”, ואולם, בספר המנהגים (LI JI) מהמאה ה6- לפנה”ס, שעריכתו מיוחסת לקונפוציוס, ישנו פרק שלם העוסק במיומנויות ובריטואלים שעל הקשת לערוך. לדוגמא:

“…כך נדרשו אנשי הקשת לנוע במתכונת הראויה בעלייתם ובירידתם (ממקום התחרות, ז.פ.), בפנייתם הנה והנה. לאחר שהתקינו מחשבתם ויישרו את עמידתם הם מתפנים לאחוז בקשת. (ואולם), רק לאחר שהרימו את החץ והקשת ניתן היה להעריך את הריטואל ואת איכות מיומנות הקָשת …”

את הריטואל כתרגיל הכנה המשפר את מיומנויות הירי הבסיסיות ניתן, אם כן, לסכם בתרשים הבא:

הריטואל כתרגיל הכנה המשפר את מיומנויות הירי הבסיסיות

שליטה ברוח

לייה טסה, אחד הפילוסופים הטאואיסטים הידועים של המאה השניה לפנה”ס, עסק גם הוא בקשתות, כפי שנכתב בספר הנושא את שמו:

לייה צסה החליט להציג את מיומנותו לדוכס הון (חברו)… לאחר מכן דרך את המיתר למלא מתיחתו, ייצב (מישהו) כוס מלאה במים על מרפקו, והוא שיחרר את החץ השני, שפגע בדיוק בחץ הראשון ששחרר לפני כן, ללא שטיפת מים אחת תישפך. הדוכס הון הביט והעיר “אכן זוהי דוגמה טובה לדריכת קשת טובה, אך מהי ‘אי-דריכה’ טובה?! בוא נעלה שנינו אל ראש הצוק, נעמוד בדיוק על שפת התהום הפעורה ונבחן את הדריכה”. הדוכס לקח את ליה טסה אל ראש הצוק, התייצב על שפת התהום כך שחצי מכף רגלו הייתה באוויר, סובב את ראשו וקרא בעליצות לליה טסה להצטרף.

ליה טסה נפל על ארבע והזיע עד שמכנסיו נרטבו.

העיר הדוכס “כל אדם המגשים מיומנות במלואה, מסוגל לעשות זאת באוויר, במצולות ובכל קצוות הארץ, ואילו אתה נרעד ופחד נשקף מעיניך… נראה לי כי יש לך עוד מה לשפר, האין זאת?”

ג'וּ סִי (1130-1200), מייסד זרם הניאו-קונפוציוניזם

לליה טסה היתה טכניקה מושלמת, זאת מוכח ממעללו המיוחד: הוא היה עובר כל מבחן שרק ניתן היה לערוך על הטכניקה שלו. עדיין כל זה לא הרשים את הדוכס הון. הסיבה טמונה בעובדה כי השליטה המנטלית של לייה טסה לא עמדה במבחן. הדוכס הון זיהה זאת והעמידו על טעותו. אכן, את הבסיס לשליטה מנטלית בקשת ניתן למצא בספרים שנחשבים לחלק מה”אוצר הקדום” של תרבות סין, כגון “ספר המנהגים” ו”הלימוד הגדול”. בתקופת שושלת סונג, הפילוסוף הנודע ג’וּ סִי (1130-1200), מייסד זרם הניאו-קונפוציוניזם, מיסד את ההקשר שבין שליטה מנטלית לבין השיטה המלאה לטיפוח ושיפור העצמי, בדומה לעקרונות שעליהם מושתתת ההתבוננות בזרם הזן.

בשושלת מינג היו אלו מספר אנשי ספר ופילוסופים כגון וואנג יאנג מינג (1472-1529) ולי צן פן (מאה 16) בעלי עניין בצ’י גונג, אומנויות הלחימה ובתורות פילוסופיות, שהמשיכו והגדירו מחדש את הקשר שבין “טיפוח העצמי” (SELF CULTIVATION), לבין השימוש בקשת כאמצעי לכך:

“… צ’י ג’י גואנג כבר אמר, כי כל המנהגים (מספר המנהגים הקדום, ז.פ.) מתומצתים באחיזה נכונה של הקשת ובהתמקדות בעמידה איתנה. “התמקדות” פירושה תשומת לב ומיקוד הכוונה. ואילו אחיזה נכונה של הקשת ועמידה איתנה חד-הן. התמקדות היא כמדיטציה, ככלי להשגת יכולת, כפי שנאמר בספר המנהגים: “התבונן בה ותשיגה”.

כאשר איש המעלה מבקש לטפח את עצמו ולהצטיין, עליו לדעת את הנקודה בה יוכל לעשות זאת. לאחר הידיעה באה ההתבוננות, לאחר ההתבוננות – ההישג המלא.

כשאיש המעלה דורך את הקשת, עליו לדעת את הנקודה בה הקשת נמתחה במלואה ומכוונת למטרה. זהו הרגע שבו עליו למקד את התבוננותו, לאחר ההתבוננות – ההישג המלא.

כאן אנו רואים את כל תהליך הירי כתהליך ללימוד ולהשגת מיומנויות החורגות בהרבה מהפגיעה במטרה. עם זאת, ברור לכולם כי מיומנות הירי הבסיסית בקשת, ידע הטכניקה של האחיזה, העמידה והשחרור, קודמים לאותה התבוננות וטיפוח העצמי.

על הקשר שבין הטכניקה לרוח כותב גאו מינג, מהמאה ה15-:

שיטת קשתות שלמה ומלאה כמוה כדרך רחבה הלוקחת אותנו היישר אל שער העיר הראשי, ומשם היישר אל פתח הארמון. משם אתה יכול להגיע  לכל חדר בארמון ולכל מקום. בתחילת דרכנו ידועים לנו שמות המקומות שנעבור בהם ומשך הזמן שנשתהה בכל אתר. ישנו הגיון טבעי המובנה לדרך כשם שישנו הגיון טבעי המובנה לשיטה מלאה.

אולם, אם תפנה לדרכים צדדיות ולא מסומנות, רבים הסיכויים כי ככל שתלך בדרך, כן תתרחק יותר מהארמון ומהעיר. זוהי דרך שתיקח אותך למקומות לא רצויים.

כשהירי הופך להיות אמצעי, גם לשלב ההכנה לירי ישנה חשיבות עצומה. מימין דף הסבר על העמידה הקודמת לדריכת הקשת, מתוך "המדריך המלא לקשת" צ'יו וון בינג 1735

על התלמיד בשיטה השלמה להתקדם בסדר שנקבע מראש, בצורה מובנית הדומה לעתים לריטואל לא מובן, שיובן רק בהמשך הדרך. ההגיון הפנימי של הדרך הוא זה המנחה את ראשי השיטה השלמה לגבי צורת וכיוון הדרך. המטרה העליונה של לימוד הקשת אינה הקליעה והירי אלא השגת מצב נפשי ומנטלי נכון, שמסייע בידינו להשיג מטרות נשגבות בהרבה. כך ניתן להתייחס לספרי פילוסופיה כ”לימוד הגדול” ולאחרים כאל מרכיבי השיטה השלמה.

כעת אנו יכולים להבין טוב יותר את ביקורתו של הדוכס הון על לייה טסה ועל שיטתו: “אכן זוהי דוגמה טובה לדריכת קשת טובה, אך מהי ‘אי-דריכה’ טובה?!”. הדוכס הון מגלה לליה טסה כי הכוונה גלומה הרבה מעבר לטכניקה המושלמת אותה הפגין.

שליטה בגוף

כשם שראינו שהשליטה המנטלית חורגת בהרבה מתחום הדרישות המבצעיות מהקָשת המיומן, כך ניתן לראות כי באמנות הקשת, השליטה בגוף מתייחסת להרבה אספקטים שאינם  קשורים ישירות לפגיעה במטרה. המילה הראשונה הקשורה לתחום הגופני בקשת הסינית היא “צ’י”.

צ’י אינו קסם. מצד שני, זהו מונח שקשה להגדירו במונחים רפואיים מערביים. כפי שהצ’י מובן ברפואה הסינית, מדובר על איכות מסוימת של אנרגיה הזורמת בגוף במסלולים הנקראים מרידיאנים. מסלולים אלו אינם מוכרים על ידי הרפואה המערבית. לצ’י יש גם התגלויות חוץ גופיות אשר מובנות עוד פחות על ידי המדע המודרני. זו הסיבה שאשתמש כאן במונח צ’י ללא תרגום.

את המונח “צ’י גונג” ניתן לתרגם לשליטה בצ’י באמצעות נשימה. זו לפחות הגישה הבסיסית שבה נתקלים רוב תלמידי הצ’י גונג. כבר בתקופה הקדומה כתב גואנג ג’ונג (מת 644 לפנה”ס): “הרוח היא זו המייצרת את תנועת הצ’י, הצ’י, מצדו, נאגר ומניע את הגוף.” במילים אחרות, כבר בתקופה הקדומה נתפס הצ’י כחומר דליל פחות מהכוונה ומהמחשבה, אך ערטילאי יותר מאשר מיצי הגוף. מדובר על מעין מתווך שבין המחשבה לתנועה. התפיסות הטאואיסטיות הקדומות האמינו כי בעלי חיים כגון צבים ועגורים יכולים להשתמש בצ’י שהם אוגרים מהסביבה ולהלחם בזקנה ובמחלות וזו הסיבה לאריכות חייהם המופלגת. הועלה רעיון, שהופיע בכתובים בסביבות המאה הרביעית לפני הספירה,  כי על ידי תנועה, חיקוי ונשימה מודעת ניתן להשיג את תכונות הבריאות בהם זכו בעלי החיים.

סגנונות צ’י גונג רבים התפתחו עם השנים, חלקם התבססו על נשימות, חלקם על תנועות וחלקם על התבוננות. כל סגנונות הצ’י גונג השונים הינם ניסיונות לשפר יכולת המתרגל.

מבחינת נשימה, אנו מוצאים קבוצות של תרגילי נשימה המיועדים ליצור לחץ על האיברים הפנימיים ועל הסרעפת, בצורה של “נשימה הפוכה”. נשימה זו מוציאה אויר ומבליטה את הבטן בעת ובעונה אחת. הלחץ הפנימי שנוצר מוערך גם על ידי חוגי אומני הלחימה, ויש לו יישום רב בתחום זה.

קבוצת טכניקות נוספת גורמת להיפר ונטילציה של הריאות, כתוצאה מכך לירידה בכמות הפחמן הדו חמצני מחד, ולאוורור של חלקי ריאה גדולים יותר מאידך. גם לטכניקות הללו ישנו ערך לחימתי. לטכניקות המוזכרות לעיל ישנו גם תוצר לוואי בצורת מיקוד ותחושת בהירות לא מציאותית לעיתים.

ספרי קשתות מתקופת שושלת מינג גם הם התייחסו לנושא זה, אך ללא ספק, את הספר שמפרט ביותר את הקשר שבין אומנות הקשת לצ’י גונג כתב אציל מנצ’ורי  בשם נָאָרָאן צָ’אנְגוּאִין בתקופת תחילת שושלת צ’ינג (1640). ספר זה מתייחס בבירור, גם מבחינת המינוח לקשר:

” גוף האדם נמצא בצ’י ומוצף בצ’י מבפנים, כמו כדור אויר המרחף בחלל. הצ’י נע ומתמחזר בתוך הגוף ובפרט בנקודה הנמצאת מתחת לטבור (דאן טיין). אדם המיומן בהנעת הצ’י ובמחזורו לפי צרכיו לא ירצה לספק תאוות או ינהג לפי תשוקותיו, שכן כל אלו פוגעים בצ’י ובזרימתו…  אם מדובר על הקָשתות ושימוש בצ’י,  הרי קשת מיומן שולט בצ’י שליטה מוחלטת. הצ’י זורם בטבעיות בכל איבריו הפנימיים ובגפיו ומוסיף עוצמה לכל מתיחה ופעולה…

תרגול שלם באומנויות הלחימה אינו תרגול מלא ללא שימת לב לטכניקה ולפרטים הקטנים שבה. על הטכניקה להיות ברורה ועל המתרגל לבצעה במלואה. הגוף, הידיים, האצבעות, העיניים, הרגליים – כולם חלקים מדויקים בעלי תפקידים ברורים בטכניקה כולה. עם זאת, ביצוע הטכניקה אינו משעבד את המתרגל, שכן הוא טבעי לתלמיד הטוב. התלמיד הטוב לא יתרכז בפגיעה במטרה, או אפילו במטרה. הוא לא יטריד את ליבו בשאלה “האם אור יום עתה או חושך”, שכן התלמיד הטוב יכול לבצע את הטכניקה אף ללא קשת וחץ. למעשה זוהי הדרך הנכונה ללמוד- ראשית ללא כלים ומתוך מטרה ללטש את הטכניקה, לאחר מכן להפוך את הטכניקה לטבע…

חווה מולאן, אחת הלוחמות הנודעות בתולדות סין, בציור מסוף שושלת צ'ינג. בסצינה המתוארת הציבו בידיה של מולאן, שחיה בתקופת המונגולים, קשת המאוחרת בהרבה לזמנה.

תרגול הטכניקה ביד ריקה משול לצ’י גונג.”

אחת מסדרות הצ’י גונג הנפוצות ביותר, שמונת חלקי רקמת המשי (BA DUAN JING), כוללת תנועה המתוארת כ”מתיחת קשת כבדה בשתי ידיים”. ישנה השערה שאכן זהו תרגול צ’י גונג הנועד לתרגול דריכת הקשת, שמצא את דרכו אל תוך הסדרה הזו.

אמני לחימה רבים תרגלו דריכה של קשת, ללא שחרור חיצים, כתרגול לחיזוק פלג הגוף העליון. למעשה, דריכה ושחרור מבוקר עוזרים אף יותר לחיזוק הזרוע, הכתף ואמת היד. אמן ההיאבקות המהירה הסיני, צָ’אנג דוֹנג שֶן, מספר על מורו שהתאמן שעות רבות בדריכות מיתרי הקשת, בצורה ייחודית, על מנת לפתח את יכולת האחיזה והלפיתה שלו, בדומה לעזרי האימון המקובלים אצל מתאבקי הג’ודו היום.

צ’י גונג אינו אך ורק נשימות ותרגילי נשימה. למעשה צ’י גונג הינו רק פן אחד של תחומי ידע נרחבים הקשורים לאכילה נכונה, להתנהגות הולמת, להבנה מסוימת של השילוב גוף-נפש. ניתן לומר כי שילוב הצ’י גונג באמנות הקשת הינו למעשה שילוב בין ידע רפואי ורוחני טאואיסטי לבין אמנות הקשת.

אמן הקשת הטאואיסטי צֶ’ן יוּאַן לִיאָנג מכיל על תרגול הקשת גם כללי התנהגות, שהיו נהוגים בקרב קבוצות סגורות מסויימות. הוא מונה את “עשרת הלאווים” לתרגול הקשת, ומציין כי שמירה עליהם משפרת את אמנות הקשת פלאים:

אל תיסחף אחר מחשבות תועות

אל תלך אחר דאגות שאינן במקום

אל תמהר

אל תשתה אלכוהול

אל תוותר על ארוחות

אל תאכל יתר על המידה

אל תכעס

אל תכפה על עצמך תרגול

אל תכפה על עצמך סיום לתרגול

אל תתחרה

צ’ן מוסיף ומזהיר את הקוראים לא להתחיל בתחביב אם נראה להם שאילו הן מטלות שלא ניתן לעמוד בהם.

בספרות הסינית אנו מוצאים עדויות רבות לערך הבריאותי שנתנו הסינים לאומנות הקשת. ספרים רבים, בניהם גם ספרי עלילה, מתארים אנשים העוסקים בקשת לצורכי בריאותם הכללית. מוזכר האיזון המדויק הנדרש מהמתרגל, מוזכרת המתיחה המעוררת ומזרימה צ’י ודם לגפיים, וכמובן מוזכר המצב המנטלי אליו נכנסים אמני הקשת.

לסיכום אביא ציטוט אחד מהסופר לִי רוּ גֶ’ן, המתאר בספרו משנת 1820 “פגישה מקרית” לוחמת גיבורה המיומנת בקשת, המסנגרת על העיסוק המשונה שבחרה:

” … רבים הם העוסקים באמנות הקשת, ואינם עושים זאת למען ארצם או מולדתם. (הם מתרגלים זאת) לטובת ההרפיה שבאה עם התרגול, לחיזוק השרירים והמפרקים, להגברת המחזור הפנימי בגוף ועוד.

ניתן לראות כי תרגול זה מטיב עמם, שכן הם אינם לוקים במחושים כרונים ופניהם והופעתם צעירים מכפי גילם … “

יצרן חיצים מתקופת שושלת צ'ינג, עוסק בייצור חיצים לקשת כבדה נייחת, לא לקשת חיילים. במקום נוצות משתמש היצרן בפתילי כותנה מפותלים, שאמורים להקנות לחץ מסלול מפותל כשל קליע.

לסיום, אני מקווה כי כשם שקשתים אולימפים קוריאנים יכולים להשתמש בשיטת מסורתיות לאימון ולהתאימן לצרכי הקשתוּת המערביות, כך נוכל אנו להתאים את שיטות הקשת המזרחית והסינית בפרט, לחיינו המערביים.

פורסם בחרב לעט   ·   שנה שניה גיליון שני   ·   ינואר 2001

אם תחפש היום באמזון >> אמנויות לחימה>> בה גואה ג’אנג תגיע לכחמישים כותרים שונים.

מאגזין בה גואה ג'אנג

הידע שניתן ללמוד מהספרים משתייך (בהכללה) לאחת משלוש הקטגוריות:

רקע הסטורי

רקע תיאורטי

תרגילים ותנועה (כולל ישומים)

מקור הידע ההיסטורי הטוב ביותר של שיטת הבה גואה באנגלית הוא ללא ספק מאגזין הבה גואה שיצא בשנות התשעים (Baguazhang Jurnal). יצאו קצת פחות מחמישים גליונות, והמגזין התווה דרך בהרבה מבנים בכל מה שקשור להתייחסות מדעית לרקע ההיסטורי של אומנות הבה גואה ג’אנג.

המאגזין עצמו ניתן לרכישה ברשת  בגרסת ה PDF שלו, ולמסתובבים בפורומים מסויימים ישנם אף עותקים חינמיים

לגבי הרקע התיאורטי, אציין את העבודה שעשה יאנג ג’ואנג מינג – Baguazhang: Theory and Applications  - אשר אסף ידע תיאורטי מכלל שיטת הבה גואה, ומציג אותם בחצי הראשון של הספר.

לגבי התנועות, כמובן שישנה חשיבות שכל מתרגל יבין קודם כל את השיטה שלו, ואחר כך יפנה לראות שיטות בה גואה נוספות בספרים. באופן כללי אני אעדיך לחפש שיטות אחיות (כלומר מאותו אב קדמון) מאשר שיטות שאינן קשורות.

לדוגמא, מאחר ואני מתרגל את שיטת גאו של הבה גואה ג’אנג, אעדיף את הספר של אלן פיטמן (שלמד עם הונג אי מיאן בסוף שנות השמונים) Walking the I Ching: The Linear Ba Gua of Gao Yi Sheng

לאחר מכן אחפש ספרים של צ’נג ג’או דונג כמו Cheng Family BaGua Palms

אגב, מקור טוב נוסף לחפש ספרים הוא הוצאת PLUM (plumpub.com)

זאב

ראשית, הבה גואה ג’אנג היא אמנות לחימה צעירה יחסית, בת פחות ממאתיים שנה, כך שניתן בקלות להתחקות אחר מסמכים הסטוריים מאותה תקופה, ולהצליב מידע. מה גם שמייסד השיטה – דונג האי צ’ואן – היה פעיל בביג’ינג ובחוגים הקיסריים, שם מתעדים כל דבר בדקדקנות.

הסיבה השניה היא פרוזאית יותר ונקראת קנג גה וו  (康戈武, kāng gēwǔ).

קאנג גה וו, הסטוריון של הבה גואה ג'אנג

קנג גה וו הנו פרופסור להסטוריה של אומנויות הלחימה הסיניות ומתרגל נלהב של בה גואה ג’אנג. את עבודת המאסטר והדוקטור שלו עשה על מקורות השיטה. המחקר שהוא עשה היה תקדימי בהיקפו – הוא נבר בארכיונים שונים ואיתר מאות מסמכים הקשורים לממציא השיטה ולמהלך חייו, הוא נסע וראיין עשרות אנשים בעשרות ערים שונות בסין לגבי המסורות שבעל פה, וחקר כל כיוון חקירה אפשרי.

ובכן, למעשה ישנו תיעוד הסטורי על הבה גואה החל מאמצע המאה ה 19. וספרים ראשונים יצאו בנושא בתחילת המאה ה 20.

ווּ גוֹנג יִי (בן 54, משמאל), מביה"ס לטאי צ'י בסגנון ווּ בקרב מול צ'ן קֶה פוּ, ראש בית ספר לעגור לבן. - מקאו 1954

שאלה שרובנו מהרהרים בה בעת תרגול התבנית, שוב ושוב היא:  “איך ניתן להמשיך ולפתח את יכולות הלחימה” ? אחרי הכל, הרי מדובר באומנות לחימה, וככזו היא צריכה להיות יעילה לפחות כדי להגן על עצמנו בקרב. התשובה הפשוטה היא: “תרגול מתמיד ומעמיק והרבה קרבות תרגול חופשיים יחדדו את יכולות הלחימה”. מה שמביא אותנו לשאלה הבאה, מהו תרגול קרב חופשי (SPARRING) יעיל ואיך ניתן לשפר תרגול זה ?

לאחר שהרהרתי בעניין רבות, החלטתי להפנות את השאלה למורה שלי, מר לָאם. כשהבהרתי לו את כוונותיי, החליט מר לאם למזלי, לשבת ולחלוק עמי את הידע העמוק שצבר בנושא זה.

הוא התחיל ואמר כי ישנם חמישה עקרונות לתרגול יעיל של קרב חופשי. “כולם יכולים להשתתף בתרגול קרב חופשי,” אמר בעת שמזג תה לספל  האהוב עליו, “אבל איכות הלחימה והתרגול תלויה בחמישה אלמנטים ובהפנמתם”.

להוט להבטיח כי חמישה עקרונות אלו של חכמה סינית לא יאבדו, הוצאתי עט ונייר והתחלתי לכתוב.

בסינית אומרים: “עיניים חדות, ידיים מהירות, צעדים חזקים, לב אמיץ וגוף חזק”. אם לתלמיד תהיינה כל התכונות הללו, אין ספק כי יכולת הלחימה שלו תרקיע שחקים, אך ללא ספק הדבר גם יתבטא בתבנית שהוא/היא מבצע, בתרגילים קטנים ואף בחיי היום יום, כגון בנהיגה.

עיניים חדות

עיניים חדות לקרב חופשי

היכולת “לקרוא” את היריב ולדעת לצפות את תנועתו, במהירות ובדייקנות, מעניקה ללוחם יתרון גדול ולכן חשובה ביותר בקרב. היתרון לא רק נובע מהיכולת להגיב או לנוע לפני שהשני נע, אלא גם להבין את הדרכים בהן ניתן להוליך את היריב שולל. אני יכול לצפות לתנועה או לתבנית ועל ידי כך להסיטה ולנטרלה, כפי שניתן לעתים לראות אפילו בתרגול “פוש הנדס” בטאי צ’י.

ישנם תרגילים שונים המיועדים לחיזוק העיניים, חלקם אף כוללים אף מסג’ לאזור ארובת העין. אציין שניים מהנפוצים ביותר:

ניתן לתלות חפץ קטן (דוגמת אטב כביסה) על חוט, בגובה הסנטר במרחק של קצת יותר מזרוע פשוטה. בתחילה יש לנענע את האטב קדימה ואחורה, תוך שמירה על מיקוד מכסימלי של העיניים. בהמשך ניתן לבצע תנועות שונות באמצעות פלג הגוף העליון, כגון התחמקות מדומה, מעבר מצד לצד וכדומה, ולשלב זאת בתנועת האטב ובהמשך המיקוד המכסימלי. תרגול כזה במשך שלוש דקות נחשב לתרגול טוב. התוצאה של התמדה בתרגול זה היא ללא ספק חיזוק שרירי העיניים, שיפור יכולת המיקוד ותנועתיות מהירה של העיניים.

השיטה השניה אינה דורשת עזרים חיצוניים. יש לסובב את הראש במהירות ולהתמקד בנקודה אחת – על הקיר או בכל מקום. לאחר מיקוד של שנייה עד שלוש, יש להסיט את הראש במהירות ולהתמקד בנקודה אחרת. המטרה היא להגיע למיקוד בנקודה אחת בכל פעם במהירות רבה ככל האפשר, ולא להסיט ממנה את המיקוד אלא אם מזיזים את הראש. זוהי טכניקה המשפרת גם היא את יכולת המיקוד ואת תנועתיות העיניים.

במהלך תרגול התבנית, הקפד על מבט ומיקוד בהתאם לדרישות התנועה.  אם ישנה תקיפה או הגנה מכיוון מסוים, התמקד בכיוון זה ואל תפזר את מבטך ואת מיקודך.

לסיום, יש להקפיד על תגובות העיניים (והראש) בזמן ספיגה או הגנה. יש להתגבר על הצורך הטבעי לעצום עיניים בעת התקפה לכיוון הראש. ההיפך הוא הנכון, וודא כי במהלך קרבות התרגול אתה נשאר ממוקד למרות תקיפות שמבצע היריב לכיוון העיניים והראש. זכור, העיניים הן ראי הכוונה, אל תיתן ליריב לתפוס את הכוונה שלך על ידי תקיפה לעיניים.

לב אמיץ

סאן דה - קרבות ספורטיביים המדמים לחימה חפשית

הרבה אנשים לא מצליחים בקרבות פשוט מאחר והם מהססים. ההיסוס נובע לרוב מלחץ שנגרם כתוצאה מספיגה אך לעיתים גם מחוסר רצון להתקיף עד הסוף. הפתרון לכך מצוי בתרגול המשך הטכניקה גם לאחר סיומה. אם זוג מתרגל, לדוגמא, מהלומה, חסימה ומהלומת המשך, יש לעצור מעט בסוף הטכניקה. העצירה גם מאפשרת לנו לוודא כי התנוחה והזווית אכן נכונה, אך גם מאפשרת לנו – לשני בני הזוג – לדמיין המשך המצב בצורה שונה ובכך לתרגל את הלב לא להסס.

על התנועה להיות מהירה, מדויקת ומתוזמנת היטב.

ידיים מהירות

לכולם ברור הצורך הבסיסי בידיים מהירות אך לא תמיד ברור איך ניתן להגיע לכך. למעשה, מדובר כאן על הרבה יותר מאשר ידיים. מדובר כאן על אלמנט המהירות שביישום הטכניקה – בכל חלק גוף שבו מיישמים אותה.

תלמידים רבים באומנויות הלחימה מתרגלים לחימה באמצעות שקי איגרוף, כבדים וקלים כאחד. ישנה הבנה כי תרגול זה לכאורה גם מחזק את היד וגם מאפשר לנו לנוע במהירות, אך אין זה כך. למעשה, התרגול בהכאת עזרים חיצוניים מחזק את הגוף, מקשיח את המפרקים ומונע פציעות הנובעות מהכאה לא נכונה ביריב, בעיקר אם הוא גדול וכבד. לפי מסורת שאולין, התרגול הנכון למהירות הוא תרגול התבנית במהירות ובמיקוד מושלם. כמובן שתרגול זה יכול לבוא רק לאחר הבנה מלאה של התבנית ותרגולה זמן ממושך, ללא היסוס ועצירות.

מהירות עצמה לא משפרת יכולת לחימה, מאחר וחשובה גם העוצמה שמאחורי המכה המהירה. לכל השיטות יש אולי דרכים שונות לתרגול וטכניקות שונות לביצוע, אך אין שיטה הדורשת שהמכות תהיינה איטיות. מהירות המכה והמיקוד המתלווה והמעצים אותה הם עיקרון בסיסי המשותף לכל אומנויות הלחימה שבעולם.

איזון בין הכוח והמהירות מצוי בתבנית ולכן חשוב לתרגלה מהר ומדוייק.

צעדים חזקים

עמידת סוס (מה בו) מחזקת את היציבה - יש לתרגל גם תנועה, ולא רק יציבות

במונח צעדים חזקים אנו כוללים גם את היציבה וגם את התנועה, גם את העמידות וגם את עבודת הרגליים, גם את היציבות הנדרשת וגם את התנועתיות המהירה המתבקשת.

השימוש הבסיסי בצעד מהיר על מנת לצמצם טווח, לשנות זווית, לאפשר תזמון וכדומה הינו ברור ולכן אולי אין צורך שאפרט את חשיבותו. אפשר גם להוסיף לרשימה את הקפיצות, את הגריפות, את ההפלות ואת הבעיטות השונות כדי להבין כי הכוח הנדרש מהרגליים ובכלל מחלק הגוף התחתון הוא עצום. הרגליים הן האבר הראשון שכואב לתלמיד מתחיל בשיעוריו הראשונים, בשל המאמצים אליהם לא הורגל.

הדבר הראשון הוא, אם כן, להוסיף כוח לרגליים, ואת זה ניתן לעשות בשתי דרכים: תרגול עמידות/תנוחות במשך פרקי זמן ממושכים ותרגול התבנית בצורה מאד איטית, עם עצירות בכל תנוחה, בגובה מאד מאד נמוך (לפחות ראש מתחת לגובה הרגיל). ישנם מורים הממליצים לתלמידים להחזיק עמידות במהלך הפסקות הפרסומת בטלוויזיה. אני אישית ממליץ על כיבוי המכשיר לחלוטין ותרגול של שיעור שלם בחוץ, בצורה יותר נכונה.

לאחר שהצלחנו להזרים כוח לרגליים, יש לעבוד על התנועה. יש לתרגל תנועה “פנימה” ותנועה “החוצה” פעמים רבות, ללא טכניקה שהיא. לאחר מכן יש להתחיל לשלב בינהן, לדוגמא, פעמיים פנימה פעם החוצה. רק לאחר מכן יש לשלב את התנועה המהירה והיציבה פנימה והחוצה עם הטכניקות השונות – טכניקות ידיים וטכניקות רגליים.

כפי שרואים ומבינים, לתרגול התבנית יש קשר חשוב לתנועה וליציבה של המתרגל.

גוף חזק

גואן דאו - בהרבה סגנונות אימון בכלי נשק כבדים נועד לחזק את הגוף, ולא דווקא ללחימה

על מנת להלחם טוב, עלינו לחזק את הגוף, את כל הגוף. יש לעשות זאת גם באמצעים פנימיים וגם באמצעים חיצוניים. עלינו להגיע למצב בו הגוף יהא מאוזן, חזק, בעל כושר ספיגה וסיבולת ועם יכולת התאוששות מהירה. לזה אנו קוראים “גוף חזק”.

את התרגול ניתן לחלק לשתי מטרות – תרגול חיצוני ותרגול פנימי. תרגול חיצוני יתמקד במשקולות או בביצוע תבניות שונות של כלי נשק כבדים, כגון המוט הארוך או ה”קְוַואן דָאוֹ” (ראה משמאל, חרב כבדה המחוברת למוט כבד; לפי האגדות הייתה בשימוש גנרל קוואן ושקלה במקור כ50- ק”ג, ז.פ.). התרגול הפנימי יתבסס על סדרות צ’י גונג כגון “חולצת הברזל”, וכן על תרגילי פיתול, נשימה ומדיטציה.

משיש ללוחם “גוף חזק”, הצעד הבא הוא לאחד יכולות אלו עם הטכניקות, גם בתקיפה וגם בספיגה. איחוד זה יעצים את הטכניקות מחד, ואילו תרגול הטכניקות בצורה זו יעצים את הכוח הפנימי מאידך.

איזון ושליטה הן המילים החשובות ביותר בשלב זה מאחר ושימוש מוגזם וגלמי בכוח יכול לחזור אל  המתרגל כבומרנג ולפגוע בו עצמו. איזון מאפשר לנו להשתמש בכל משאבי הגוף בכל רגע ורגע, ולחזק את כל משאבי הגוף בכל תרגול ותרגול.

בשלב זה כל תבנית יכולה להפוך לכלי לחיזוק הגוף – בצורה פנימית וחיצונית כאחד.

איכות בתרגול

חמש הנקודות המוזכרות לעיל הינן מסוג הדברים שקל להקל בהם ראש. קל יותר להתמקד בנושאים יותר “מעניינים” כגון ביצוע נכון של טכניקה, “פימפום” שרירים, ועוד כיוצא בזה סיפוקים מיידיים. עם זאת ניתן ורצוי לשלבן בכל סוגי התרגול, כך שהן תהפוכנה לטבע שני ולמטרת על בכל רגע ורגע.

האופי ההוליסטי של אומנויות הלחימה מאפשר לנו לעבוד על הכל בעת ובעונה אחת. אפשר להתמחות בנקודות אלו וליישמן כך שכל תרגול יהפוך לשלב נוסף בסולם הטיפוס אל השלמות. אנו מתרגלים את התבנית על מנת להעמיק ולטפח את חמש המיומנויות, ובו בזמן אנו מתרגלים את חמש המיומנויות על מנת שהתבנית תהפוך לטובה ולנכונה יותר.

זהו בדיוק אחד מאותם מעגלים פנימיים של היזון חוזר ההופכים שיטה לשלמה ומלאה. טוב, נראה שיש לי עוד במה להתעמק…

פורסם בחרב לעט   •   שנה שניה גיליון שני   •   ינואר 2001