מאמרי אורח

מדיטציה – האם זה חשוב

מדיטציה – האם זה חשוב? האם זה “ הדבר האמיתי “ ? האם זה עוזר לאומן הלחימה?
התשובות לשאלות חשובות אילו תלויות לרוב בנותן התשובה. אמני לחימה רבים יחתמו על כל מזמור הלל למדיטציה. הם יספרו לכם כי המדיטציה תורמת רבות ליכולתם ואף מוסיפה לאיכות חיהם בדמות שלוות נפש וחוזק פנימי. אחרים יצהירו כי המדיטציה אינה אלא בזבוז זמן יקר. את אותה שעה יומית של מדיטציה – כך יגידו – יש להפנות לתרגול אומנות לחימה אמיתית. מדיטציה ולחימה – כך יוסיפו – אינה אלא חיבור של אנשי ניו אייג’ במערב. ישנם אף כאלו שישיכו את המדיטציה לתחומים התרבותיים הדתיים שזלגו למערב עם השנים, כמו אומנויות הלחימה.
מה לגבי מיתוסים? בסרטי קולנוע וטלוויזיה אנו יכולים לראות סצינות רבות של אומן הלחימה מבצע מדיטציה – לרוב לפני קרב חשוב – כחלק מהשגרה. בסדרה המצליחה “ קונג פו “ אנו אף רואים את הגיבור מתרומם כמה עשרות סנטימטרים בעודו בתנוחת לוטוס – האם זוהי מטרת המדיטציה? האם להתייחס למדיטציה כמו אל הריחופים המופרכים שרואים בסרטים?

הרשו לי להקדים ולומר כי אני לחלוטין בעד תרגול מדיטציה גם כרופא ומטפל וגם כאמן לחימה. אני מאמין ביכולת להגיע לשיפור ניכר בתחומים רבים דרך תרגול המדיטציה. עם זאת אני ער לעמימות האופפת את המונח בקרב הציבור הרחב.
מבחינה היסטורית, רבים מאמינים כי מדיטציה וקונג פו התחילו שניהם בשנת 525 לספירה במנזר שאולין על ידי הנזיר ההודי דה מו – בודידהרמה בשמו ההודי – אשר הביא סוגים חדשים של תרגול בודהיזם לסין. בודהיזם שנקרא צ’אן – זן ביפנית – ופירושו לשבת בהתבוננות. דה מו לימד את הנזירים המנוונים, שעסקו עד אותה עת בשינון והעתקה של טקסטים בודהיסטים, דרך ישירה יותר להגיע לאידאל הבודהיסטי. דרך המשלבת מדיטציה ואמנות לחימה.
בכל רחבי המזרח – מאמני ההוראנג דו הקוריאנים, דרך הסמוראים, דרך לוחמי הנינג’ה, דרך אנשי הקונג פו וכלה בקראטקה […]

איזון הוא שם המשחק

ראיון עם אמיר ניסן
נערך בתל אביב, דצמבר 2000
אמיר החל את אימוניו באומנויות הלחימה הקשות – קיוקו-שינקאי, אגרוף ואגרוף תאילנדי. בגיל 17 זכה במקום ראשון באליפות הארצית  ( מגע מלא )  במשקלו ואף השתתף באחת המכביות בענף קראטה.
לדבריו, בתור איש קטן ממדים הוא החל לחפש גישות שונות ושיטות יותר מתאימות. “הסתכלתי על המאמן שלי שהיה בגיל מבוגר יותר ומה שראיתי לא מצא חן בעיני – שתי ברכיים הרוסות, פחד מהצעירים, הוא נהיה יותר ויותר אלים, הלך עם שלושה אקדחים – משהוא כאן לא מתאים ! לא רציתי להיות כמוהו, רציתי ללכת יותר עמוק.” הוא החל להתאמן באייקידו אך מהר מאד עבר לטאי צ’י, ולמד במשך 10 שנים עם ארבעה מורים שונים.
דרך הטאי צ’י הכיר את הצ’י גונג והבין כי בעבורו הצ’י גונג הוא הכי “עמוק” הוא הרגיש כי “לקחת משהוא ולהתמקד בו לאורך זמן הנו יותר מאשר לעשות תבניות.” באותה תקופה הוא התמקד בגָ’ן ג’וּאָנג  ( ZHANG ZHUANG )  והרגיש כי העמידה תורמת לו וליכולתו הרבה יותר מאשר לתרגל את התבנית.
באותה תקופה לא מצא אמיר מורה שהתמחה בצ’י גונג. היו מורים רבים שלימדו טאי צ’י עם צ’י גונג אך את הדגש העמוק ובלעדי שחיפש לא מצא כאן. זו הייתה הסיבה שדחפה אותו לנסוע למזרח, לחפש מורה שמתמחה רק  בצ’י גונג.
——
חרב לעט: ההחלטה לעבור להתמקדות בנושא אחד אינה נראית טבעית לכולם, מה הייתה הסיבה שדחפה אותך לחפש גישה זו
אמיר: בזמן שלמדתי טאי צ’י, בכל בתי הספר שראיתי, המתכונת הייתה שבמשך אימון בן שעה וחצי צריך לעשות הכל : תבנית במשך חצי שעה, חימום של כחצי שעה, פוש-הנדס במשך רבע שעה וצ’י גונג במשך כמה דקות. במקביל, בגלל שהרגשתי שהצ’י גונג “עובד” עלי יותר, התאמנתי לבד על העמידות והגעתי לשלושה מחזורים של שעה כל אחד של עמידה סטטית.
התחושה שהקנו לי עמידות אלו – ההתמלאות, התחושה בבטן, התודעה […]

עבודה פנימית באומנויות לחימה

מאת קאנג גה וו
אחד ממשפטי המפתח הבסיסיים של כל סוגי אומנויות הלחימה הסיניות הוא: הכוונה מובילה את הצ’י, הצ’י מניע את הגוף, הגוף מוציא לפועל כוח.
משפט זה מתייחס לתפיסת אומנויות הלחימה הסיניות, לפיה לתנועה נכונה ישנם ארבעה היבטים:
כוונה מנטלית (הנקראת אִי)
אנרגיה פנימית (הנקראת צִ’י)
כיוון או וקטור לתנועה (הנקרא גִ’ינג)
צורה חיצונית (הנקראת שִינג)
בכל מצב ובכל תנועה ארבעת הפנים הללו מובילים אחד את השני, עוצרים אחד את השני ונובעים אחד מן השני.
ישנה התייחסות המבלבלת לעתים בין המונחים צ’י ואי – אנרגיה וכוונה. המשפט הראשון במאמר זה מסביר בלבול זה בצורה מוחלטת. האנרגיה הפנימית צריכה להיות במקום שהכוונה שם. מיקוד הכוונה בהכרח גורר אחריו מיקוד הצ’י. בתנועה נכונה, הצ’י גורם לתנועת הגוף, שמפיק עבודה יעילה ביותר, המתוארת ככוח.
מכאן אנו למדים, כי תנועה נכונה מורכבת משילוב הרמוני בין פנים (כוונה, אנרגיה)  וחוץ (ווקטור/כיוון, צורה). עבודה פנימית באומנויות הלחימה הסיניות פירושה, אם כן, תרגילים המדגישים את הכוונה ואת האנרגיה. סוג התרגילים הללו נכלל בהגדרה המודרנית “תרגילי צ’ גונג”.
תרגילים אלו נחלקים בצורה מסורתית לשני סוגים : תרגילים בתנועה ותרגילים נייחים (בסינית תרגילים נעים ותרגילים שקטים).
התרגילים השקטים/נייחים האופייניים לאומנויות הלחימה הם תרגילי העמידה הנקראים עמידת עמוד (Zhan Zhuang), אך ישנם גם תרגילים בישיבה ובשכיבה. תרגיל העמידה הבסיסי הוא תרגיל פשוט ביותר וכולל עמידה פשוטה וזקופה, במשך זמן ממושך. עם זאת, תרגילי עמידה רבים כוללים החזקת ידים בתנוחות מסוימות, מתוך מטרה לעורר אספקטים מסוימים בגוף.
תרגילי התנועה כוללים מגוון רחב של שיטות שונות, החל ממתיחות ותרגילים לחיזוק היציבה, דרך עיסוי עצמי ותרגילי נשימה וכלה בתרגילים המיוחדים לשיטת השונות, ואשר מטרתם ספציפית ומתמקדת באיבר זה או אחר.
המגמה הרווחת בימינו בסין היא שילוב הצ’י גונג לבריאות ולהארכת החיים, ענף שנקרא בעבר גם “דָאוֹ יְינְג” (תרגילי הכוח המניע), עם סדרות פנימיות של אומנויות לחימה שונות למקשה אחת. מקשה זו נחשבת לאחת מחמשת הזרמים הגדולים של הצ’י […]