מאת טים קרטמל

שינג אי צואן הוא הסגנון העתיק ביותר מבין שלושת הסגנונות הפנימיים המסורתיים (שינג אי, טאי צ’י, בה גואה). המילה “שִינְג” מתורגמת ל: צורה, דמות או מראה חיצוני. את המילה “אִי” נוהגים לתרגם ל: כוונה או רעיון. הסיומת “צ’וּאָן” שמשמעותה המילולית אגרוף, באה לציין שיטת לחימה. כלומר, שיטת הלחימה של הדמות והרעיון או הצורה והכוונה. השם, המעיד על קשר בין המראה החיצוני לתחושה הפנימית, מעיד על החשיבות של שילוב האלמנטים התודעתיים בתנועת הגוף. דגש זה בשם, שניכר אף בישומי הלחימה של שיטה זו, ממחיש את הקשר הבל-ינתק שבין החיצוני לפנימי במהלך כל שלבי הלימוד והתרגול.

היסטוריה קצרה

מקורות השינג אי המדויקים אינם ידועים. המסורת הסינית מייחסת את המצאת השינג אי (כמו גם המצאת מספר סגנונות אחרים) לגנרל הפטריוט יוּאֶה פֶיִי (1103-1141), משושלת סוּנְג הדרומית. למרות הוודאות שבקיום דמות היסטורית זו, אין שום ראיות שתצבענה על הקשר שבין הגנרל לאומנויות לחימה כפי שאנו מכירים אותן ולהמצאת השינג אי.

הסגנון נקרא בתחילה “שִין אִי לִיוּ חֶה צ’וּאָן” (שיטת הלחימה של שש ההרמוניות של הלב והכוונה). המונח “שש הרמוניות” מתייחס לשלוש ההרמוניות הפנימיות (הלב/התשוקה בהרמוניה עם הכוונה; הכוונה בהרמוניה עם הצ’י; הצ’י בהרמוניה עם הכוח), ולשלוש ההרמוניות החיצוניות (הכתפיים עם המותניים; המרפקים עם הברכיים; הידיים עם הרגליים). בהתאם לתפיסה זו, המתרגל עובר תהליכי התאמה וכוונון עדינים, הכוללים תהליכים פנימיים, הממצים ממנו את המכסימום ומביאים אותו למצב של גוף מאוחד, חזק ויציב.

המקורות היסטוריים האמינים הראשונים מספרים על גִ’י לוֹנְג פֶנְג, הידוע גם בשם גִ’י גִ’י קֶה, מפרובינציאת שָאנְשִי, שלימד את אומנות הלחימה “שִין אִי לִיוּ חֶה צ’וּאָן”. ג’י חונג פנג חי בסוף שושלת מינג (1600) ונודע במיומנותו “האלוהית” בלחימת חנית. בכתבים הקלאסיים הוא מצוטט כמי שאומר “בעתות מלחמה הגנתי על עצמי בהצלחה רבה בעזרת חנית, עתה, בעתות שלום, כשכולם מפורקים מנשקם, איך אגן על עצמי מפני עימותים לא צפויים?”. גם את התשובה לשאלה רטורית זו מספק ג’י ומתייחס לאומנות הלחימה ביד ריקה שבה התמחה בשם “לִיוּ חֶה”, שש ההרמוניות.

לגִ’י לוֹנְג פֶנְג היו שני תלמידים מפורסמים: צָאוֹ גִ’י ווּ מפרובינצית חֶה-בֵיִי ומָה שוּאֵה לִי מפרובינצית חֶה-נָאן (אותה פרובינציה שבקרבה נמצאים מנזר שאולין וכפר צ’ן, מקור הטאי צ’י). בנקודה זו בהיסטוריה התפצל השִין אִי, או כפי שנודע אחר כך – השִינְג אִי, לשלושה זרמים קרובים אך שונים זה מזה: הסגנון של שָאנְשִי, הסגנון של חֶה-נָאן והסגנון של חֶה-בֵיִי.

לאחר שלמד כתריסר שנים עם ג’י לונג פנג, הגיש צאו ג’י וו את מועמדותו למבחנים הצבאיים הקיסריים, התקבל והגיע למקום הראשון בדרגה העליונה. באותה תקופה התקיימו המבחנים הצבאיים בנפרד מהמבחנים האזרחיים ודרגה זו, מעבר לכבוד העצום שהקנתה לבעליה, איפשרה לו אף לתפוס מקום בהיררכיה הצבאית של סין הקיסרית. עם עלייתו ופרסומו של צאו עלתה קרנה של אומנות הלחימה שבה עסק, השין אי ליו חה, והתפרסמה בכל צפון סין. תלמידים רבים נהרו ללמוד עם צאו את האומנות, אך מבין כולם, המפורסמים והידועים ביותר הם שני אחים – דָאי לנג בָנג ודָאי לִין בָנג. האחים ידועים גם בשל פיתוחם המעשי והתיאורטי של השיטה (רוב הכתבים הקלאסיים של השינג אי מיוחסים לדאי לונג בנג), וגם בשל תלמידם המפורסם, מי שהיה אולי הלוחם הבולט ביותר של השיטה בכל הזמנים ואחד הידועים בסין, לִי לאָה נָנְג (הידוע גם בשמות לִי נָנְג, לִי נָנְג רֶן ולי בעל האגרוף האלוהי).

הסיפורים על לי לואו ננג הם מרובים וכולם מדברים בשבחו. הוא נולד על גבול פרובינציות שאנשי וחה ביי, למד עם מורים שונים ובינהם האחים דאי. הוא נדד בתור שומר ראש ומאמן במחוזות שונים של צפון סין ולימד הן במחוז שאנשי והן במחוז חה ביי. אחד מתלמידיו במחוז חה ביי, גוּאוֹ יוּן שֶן, נודע ביותר בשל ה”בֶנְג צ’וּאָן” (אגרוף מרסק, אחד מחמשת התרגילים הבסיסיים בשינג אי). כתלמיד הוא היה הולך מספר קילומטרים בכל יום, על מנת לפגוש את מורו, תוך שהוא מתרגל את האגרוף בכל צעד. יותר מאוחר, בתחרות שאורגנה על ידי בית ספר יריב, הרג גואו את יריבו בעזרת טכניקה זו, וכעונש הרתעה הוגבלה תנועתו לכפר מולדתו בלבד למספר שנים. יש לציין כי למרות שחוקי התחרות הטילו את האחריות על המתחרים עצמם, רצו השלטונות להימנע ממקרים דומים בעתיד, וטענו בפני גואו שאדם בעל יכולות כשלו צריך לדעת לנצח ללא הריגת היריב, ועל כך הטילו עליו את העונש.

תלמיד נוסף של לי לואו ננג, שלמד רבות גם עם גואו יון שן, היה לִיוּ גִ’י לָאן. מורשתו של ליו מפורסמת ביותר בצפון סין וכיום גם במערב מאחר ובין תלמידיו היו מורים מפורסמים שהעמידו תלמידים רבים. (הערת העורך: לפי הידוע לי, כל המורים בארץ המלמדים שינג אי בצורה מסורתית, בתור שיטה, שייכים למורשתו של ליו ג’י לאן ז.פ.).

שינג אי פי צ'ואן

שינג אי פי צ'ואן

 הסגנונות

כיום, בעקבות בחינה חוזרת של החומר בסין העממית, נהוג לחלק את אומנות השינג אי לשני סגנונות עיקריים: סגנון עשרת החיות וסגנון חמשת האלמנטים/מעברים. את סגנון חמשת האלמנטים שבים ומחלקים לשני זרמים ראשיים: זרם חה-ביי וזרם שאנשי.

סגנון עשרת החיות הוא הקרוב ביותר (כנראה) לסגנון השינג אי המקורי, או כפי שנקרא “שִין אִי לִיוּ חֶה”. עשר התנועות בסגנון זה נחלקות לפי רוח הלחימה של עשר חיות שונות, ומתורגלות בשני אופנים – תרגול בודד ותרגול של תבנית מחוברת. התרגול הבודד נחלק אף הוא לתרגול העיקרון ולתרגול טכניקות (אגרופים בעיטות, הפלות וכדומה) על פי אותו עיקרון. החיות שבשיטה הן דרקון, טיגריס, קוף, סוס, תרנגול, נץ, נחש, דוב, עיט וסנונית.

חמשת האלמנטים/מעברים נקראים על שם תפיסה בסיסית בחשיבה הסינית, ונחלקים, בהתאם לכיוון האנרגיה, לחמש התנועות הבאות:

אגרוף מבקע              Pi Quan                                        הכוח מלמעלה כלפי מטה

אגרוף מרסק Beng Quan                     הכוח נע קדימה ואחורה

אגרוף קודח              Zuan Quan                         הכוח נע מלמטה כלפי מעלה

אגרוף מפוצץ Pao Quan                     הכוח נע מבפנים החוצה

אגרוף צולב               Heng Quan                   הכוח נע מהחוץ פנימה

חמש התנועות הללו נחשבות לבסיס השיטה, ועליהן נוספו תבניות המחברות בין התנועות וכן תריסר חיות, הכוללות בדרך כלל וריאציות לעשר החיות המוזכרות למעלה, בתוספת חיות נוספות כגון ה”טָאי” (חיה/ציפור מיתולוגית), צב מים, קרוקודיל ואחרות, המשתנות לעתים בין בתי הספר השונים.

בכל הסגנונות ובכל בתי הספר התרגול מתמקד בתרגול בודד (דָן לִיֵין, טָן רֶן ביפנית ז.פ.) החוזר על עצמו פעמים רבות למשך זמן ממושך. רק בשלב מתקדם עוברים לתרגול תבניות מורכבות יותר. וקטור התנועה בתרגול הבודד הוא באופן עקרוני ישר קדימה, כשמעגלים קטנים וכמעט בלתי נראים מודגשים ברמות היותר גבוהות.

אנשים המתרגלים את השינג אי מגיעים מהר מאד למצב שבו הגוף כולו נע כיחידה אחת ברגע נתון וממוקד אחד. הידיים, הרגליים והאגן מגיעים ביחד והאף, היד המובילה והרגל המובילה מיושרים אל מול קו האמצע לפנים (“שלושת החודים מצביעים ביחד”). שתי הידיים, הממוקמות לפני הגוף (ראה תמונה בעמ’ 8), מכוונות תדיר אל מול קו האמצע של היריב. משפט הלקוח מהכתבים הקלאסיים אומר: “הידיים לעולם לא יעזבו את (אזור) הלב והמרפקים לעולם לא יתרחקו מהצלעות”. השינג אי מאופיין במספר קטן יחסית של טכניקות בעיטה ועם עדיפות לבעיטה נמוכה וקצרה. הטכניקות נושאות אופי של מהלומות והדגש תמיד יהא על הפקת מירב הכוח על ידי שימוש בכל הגוף כיחידה אחת, ברגע ממוקד אחד.

הטכניקות בשינג אי נחשבות לאגרסיביות יחסית והמתרגל יעדיף לעתים לחדור דרך חזית היריב, תוך ניצול פרצה קטנה, במהלומה מנצחת. ככלל, תנועת הלוחם בשינג אי תיראה קטנה מאד, תוך ניצול זוויות תקיפה מדויקות ותוך חיסכון מכסימלי באנרגיה. עם זאת, כפי שמשתמע מהשם, הלחימה והתנועות החיצוניות הן רק מפגן של מצב הכוונה והמיקוד הפנימי. העיקרון הבסיסי, החוזר בכל הסגנונות ובתי הספר, הוא שהכוונה (אִי) שולטת ומובילה את התנועה החיצונית (שִינג) של הגוף.

בסגנון עשר החיות, לומד המתרגל קודם כל, בעזרת תרגילי בסיס, להשתמש ביעילות בשבעת הכוכבים (ראש, כתפיים, מרפק, יד, מותן, ברך וכף רגל) על מנת להכות. בשלב הבא יתחיל התלמיד בלימוד סדרת התנועות הבודדות של עשר החיות. בהמשך ילמד התלמיד את התנועות בהקשרים של מהלומות בעזרת כל אחד משבעת הכוכבים, גם כאן בצורה של תרגול בודד. בשלב מתקדם ילמד התלמיד לחבר בין התנועות, ראשית בין השימושים השונים של אותה חיה/תנועה ולאחר מכן בין חיות שונות. למרות שעל הנייר סגנון זה אולי נשמע מורכב מעט, הרי מדובר בתנועות לא מתוחכמות ומעטות. ברמות המתקדמות לומדים כלי נשק שונים האופייניים לצפון סין.

בסגנונות המכונים חמשת האלמנטים/מעברים האימון המסורתי מתחיל בתרגול עמידה (גָ’אן ג’וּאָנג) והחזקת תנוחות סטטיות. העמידה שנחשבת לבסיסית ביותר בתרגול זה נקראת סָאן טִי (שלושה גופים) או סָאן צָאי (שלושת הכוחות). התלמיד לומד לראות בעמידה זו מקור של כל התנוחות והתנועות שבשינג אי, ורוב המורים דורשים מהתלמידים, לפיכך, להתמקד בעמידה זו משכי זמן ממושכים.

אחרי לימוד העמידה, התלמידים ממשיכים בלימוד חמשת האגרופים הבסיסיים, מהמבטאים את חמש הדרכים הבסיסיות להוצאת כוח. גם בשלב זה ההתמקדות היא בתנועות בודדות החוזרות על עצמן. בהמשך לומדים התלמידים גם לחבר בין התנועות וכן את תריסר החיות וכלי נשק שונים. בשיטה זו תריסר החיות נחשבות לביטויים שונים של אותן חמש דרכים בסיסיות לתנועה, ולשילוב בין התנועות השונות. רוב בתי הספר מלמדים גם מספר לא קטן של תבניות תנועה בזוגות, המדמות מצבי קרב ותגובות אפשריות.

בסגנון עשר החיות שממחוז חה נאן, ניכר כוח רב בתנועת הידיים והגוף כולו. הלימוד הראשוני, שנמשך לעתים מספר שנים, כולל בעיקר תרגול של תיעול כוח בצורה מודגשת (פָה גִ’ינְג, Fa Jing). אימון בעזרים שונים להעצמת הכוח גם הוא נפוץ בקרב בתי ספר משיטה זו. כתוצאה מכך, וכן כתוצאה מהדגש על שימוש בחלקי גוף שונים, התנועות תהינה קצרות יותר ובעלות אופי של כוח מתפרץ.

בסגנון חמשת המעברים/אלמנטים ממחוז חה ביי הדגש יהא יותר על תנועות ארוכות, מחוברות ולא כל כך מתפרצות. עיקר המהלומה יהא בעזרת כף היד והאגרוף, וישנה נטייה ברורה להאריך ולמשוך את התנועה קדימה. את הנטייה להגדיל את התנועה ניתן לראות גם ממיקום היד השניה, שתהא לרוב קרובה יותר לגוף, בערך באזור הטבור.

רוב בתי הספר בשאנשי המלמדים את סגנון חמשת האלמנטים מלמדים תבניות תנועה די דומות, אך תוך דגש רב על עמידות “סגורות” יותר ועם תנועות קצרות בהרבה. למרות שהעמידה הסגורה והתנועות הקצרות מעידים לכאורה על כוח מתפרץ רב, נחשב סגנון שאנשי לסגנון רך יחסית במגע, עם עבודת רגליים קלילה. הקלילות המתאפשרת בעקבות עבודת רגליים זו באה לידי ביטוי גם באסטרטגיה של סגנון שאנשי כהעדפה על חמיקה ממגע ומכוח ויצירת “רִיק” כמלכודת שאליה נופל היריב.

אפליקציות ולחימה בשינג אי

שינג אי הינה אומנות הלחימה הפנימית העתיקה בסין, ובתור שכזו היא “זכתה” אף להיות חלק מארסנל הלוחמים במלחמה ממש, בעיקר דרך השימוש בחנית. ככל אומנות לחימה, גם בשינג אי ישנה כוונה לפגיעה מכסימלית ביריב, במאמץ ובפרק הזמן המינימלי. עם זאת, התרגול בשינג אי מרגיל את המתרגלים, אף יותר מהתרגול בטאי צ’י ובבה גווה, לאורח חשיבה שכזה ולביצועים בהתאם. גישת ה”לא לוקחים שבויים” המתבטאת בתרגול ובביצוע, היא זו האחראית למוניטין הקרבי הרב לו זכתה השיטה במהלך ארבע מאות השנים האחרונות.

בניגוד לטאי צ’י, לדוגמא, שהתפרסמה כשיטת לחימה של שומרי הראש הקיסריים, יוצר השיטה, ג’י לונג פנג (ג’י ג’י קה), היה לוחם שאורח החשיבה “הגנה עצמית” היה זר לו. למרות שטכניקות דומות יכולות להיות שמישות בשני המצבים, הרי האסטרטגיה הבסיסית בהגנה עצמית מדברת על התחמקות ולא על יצירת מגע ותקיפה.

לדוגמא, כיום ניתן לראות מספר מועט ביותר של בתי ספר לטאי צ’י המתרכזים באימוניהם ביצירת מגע (Bridging) ובמהלומה הראשונית. זאת בניגוד בולט לאימונים הבסיסיים בשינג אי המדברים ראשית על יצירת מגע, מעבר מיידי לעמדה עדיפה תוך מהלומה ועל הכרעת היריב במהלומות.

בנוסף, לאור העובדה שמדובר באומנות לחימה המותאמת למצבים “צבאיים”, לא מוצאים כמעט טכניקות הכוללות נקודות תורפה (רובן מוגנות בשריון), טכניקות לפיתה וריתוק מסובכות, טכניקות קרקע ושימוש של כוח מול כוח. בדומה לשיטות לחימה הנלמדות בצבאות ובכוחות המזוינים המודרניים, השינג אי שם דגש על תנועה פשוטה, המגוננת ומתקיפה בעת ובעונה אחת, בצורה המזעזעת את היריב וגורמת לו “לצאת” ממצבו הטבעי לעמדת תבוסה.

המהלומות המזעזעות את היריב אינן מכוונות אל נקודת תורפה זו או אחרת אלא אל הגפיים, במטרה לשברם, אל הראש, במטרה להמם את היריב, או אל מרכז המסה, במטרה לשתקו. טכניקות היאבקות מסורתיות הכוללות עבודת מותניים נזנחו לטובת טכניקות ה”מטפלות” בגפיים בצורה של בעיטות או מהלומות לברכיים ולמרפקים. כאמור הטכניקות גם אינן נראות כמו טכניקות הקארטה השכיחות, הכוללות בלימה ומכה בקצב של 2-1, אלא יותר כמו מהלומה אחת הכוללת את ההגנה וההתקפה ביחד.

ארבעת עקרונות הבסיס של אומנויות הלחימה הפנימיות – ליצור מגע, להיצמד, להידבק ולנוע עם היריב (zhan, nien, lian, sui) – קיימים גם בשינג אי, אך בשינויים שונים. במצב שבו ברור כי עומד להתרחש קרב, יעדיף לוחם השינג אי ליצור מגע ראשון, לכוון אותו כך שהיריב יגיב בצורה מסוימת, ותוך תחושה של תנועת היריב יחסית אליו להגיע למצב של יתרון.

ישנה גם תבנית הנקראת “דרקון האדמה” המתורגלת בחלק מבתי הספר, שאמנם לא ממש מלמדת את המתרגלים קרב קרקע אמיתי, אך מתייחסת לכך ומלמדת כיצד ניתן להימנע מקרבות קרקע ומתפיסת עמדה עדיפה על הקרקע.

חמשת האלמנטים ותריסר החיות

כאמור לעיל, לאחר לימוד ממושך ומעמיק של חמשת האלמנטים ממשיך התלמיד ולומד את תריסר החיות, הנחשבות לצורות שונות או למפגנים שונים של אותן חמש תנועות/אנרגיות בסיסיות. כל “חיה” אמנם מתבססת על תנועה אחת (לעתים שתיים) אך גם על אופי מסוים, המשויך לחיה, והמתבטא בצורת קרב ובתנועה שונה.

לדוגמא, גם הקוף וגם הטיגריס הנן וריאציות של תנועת ה”פִי צ’וּאָן” (אגרוף מבקע, Pi Quan    ,כוח מלמעלה כלפי מטה), אולם בפועל אופי התנועות ולפיכך גם ראיית הקרב שונה מחיה לחיה. ה”טיגריס” יתקיף בצורה של מהלומה אדירה, בעזרת שתי הידיים, המכוונת אל מרכז המסה ומפצחת בדרך את כל ההגנות האפשריות. התנועה תהא בקו ישר לפנים, בעזרת כל הגוף, כטיגריס המזנק אל טרפו. הקוף, לעומת זאת, יתקיף בצורה של סדרת ממושכת של מהלומות המכוונות מזוויות שונות, לעולם לא אל מול המרכז, ותמיד בצורה לא צפויה, כמו קוף הנמנע ממגע ממושך. ההצלפות ה”עוקצות” את היריב מכוונות מכיוונים שונים, מתישות את היריב וגורמות לו לאבד את ריכוזו ואת שיווי משקלו.

כמובן שהשאיפה הבסיסית היא ללמוד את כל תריסר החיות ולהתמחות בהן, אולם, לרוב התלמיד יטמיע ויתמקד במספר מועט של חיות. הדבר נובע מהתאמה גופנית, וכתוצאה מכך מנטלית, בין אופי התנועה המיוחסת לחיה ובין יכולת המתרגל.

אנשים בעלי מבנה גוף קטן יותר יתמקדו אולי בחיות בעלות אופי קליל ומרובה תנועה, המתחמקות ממגע ממושך, כגון הקוף, הסנונית, ואף התרנגול. בעלי המבנה הרחב יותר ימצאו, קרוב לוודאי, כי תנועת הנמר או הדוב מתאימה יותר ליכולתם הפיזית וליתרונות הטבעיים שלהם.

חשוב לציין, כי ההתאמה אינה רק ברובד של הנתונים הפיזיים והתנועה החיצונית אלא גם ברמת הכוונה, המיקוד הפנימי והמצב המנטלי בעת קרב. בשלב המתקדם קורה שהמתרגל מאמץ אף את רוח החיה ומתרגל את כל התבניות באותה רוח. כל התרגילים בשיטה – תרגילי בסיס, חמשת האלמנטים, תרגילי הזוגות וכד’ – יכולים להתבצע באופן הנושא גוון של חיה מסוימת, אותה הטמיע המתרגל. אכן שילוב של הכוונה עם הצורה.

סיכום

ניתן לסכם את אופי השינג אי בשמונה המילים המתארות את הכוונה (ba qi yao): אמיץ, אכזרי, פתאומי, מתחכם, מהיר, אלים, ראשון, חד. ממילים אלו ניתן ללמוד רבות על אופי השינג אי בעבר, ואף עלינו, כמתרגלים.

בעולם המודרני, בעיתות השלום והשגשוג של העולם המערבי, ניתן ללמוד רבות מהשינג אי בנושא השילוב שבין הכוונה לצורה החיצונית, בנושא ההפריה הפנימית הנגרמת מתנועה חיצונית, ולשלב כל זאת בגישה פשוטה, מדויקת וחזקה ללחימה, במידה והנסיבות אכן דורשות זאת.

מונחים שהוזכרו בכתבה

 Xing Yi – שינג אי

 Xin Yi Liu He – שין אי ליו חה

Ji Long Feng – ג’י לונג פנג / Ji JI Ke – ג’י ג’י קה

 Li Luo Neng – לי לואו ננג

 Shanxi – מחוז שאנשי

 He Nan – מחוז חה-נאן

 He Bei – מחוז חה ביי

 San Ti Zhuang – עמידת סאן טי

 San Cai – עמידת סאן צאי

 San Jian – עמידת סאן ג’יאן

 Fa Jina – פה ג’ינג, כוח מתועל ומתפרץ

 Pi Quan  – אגרוף מבקע (מלמעלה כלפי מטה)

 Zuan Quan – אגרוף קודח (מלמטה למעלה)

Beng Quan  – אגרוף מרסק (קדימה ואחורה)

 Pao Quan – אגרוף מפוצץ (מבפנים החוצה)

 Heng Quan – אגרוף צולב (מהחוץ פנימה)