מתוך הרבה מאד אמנויות לחימה הנמצאות היום בסין, שחלקן אף הרבה יותר פופולריות, דווקא הבה גואה ג’אנג נחשבת למתועדת. הסיבה לכך היא כפולה –
ראשית, הבה גואה ג’אנג היא אמנות לחימה צעירה יחסית, בת פחות ממאתיים שנה, כך שניתן בקלות להתחקות אחר מסמכים הסטוריים מאותה תקופה, ולהצליב מידע. מה גם שמייסד השיטה – דונג האי צ’ואן – היה פעיל בביג’ינג ובחוגים הקיסריים, שם מתעדים כל דבר בדקדקנות.
הסיבה השניה היא פרוזאית יותר ונקראת קנג גה וו (康戈武, kāng gēwǔ).
קאנג גה וו, הסטוריון של הבה גואה ג'אנג
קנג גה וו הנו פרופסור להסטוריה של אומנויות הלחימה הסיניות ומתרגל נלהב של בה גואה ג’אנג. את עבודת המאסטר והדוקטור שלו עשה על מקורות השיטה. המחקר שהוא עשה היה תקדימי בהיקפו – הוא נבר בארכיונים שונים ואיתר מאות מסמכים הקשורים לממציא השיטה ולמהלך חייו, הוא נסע וראיין עשרות אנשים בעשרות ערים שונות בסין לגבי המסורות שבעל פה, וחקר כל כיוון חקירה אפשרי.
ובכן, למעשה ישנו תיעוד הסטורי על הבה גואה החל מאמצע המאה ה 19. וספרים ראשונים יצאו בנושא בתחילת המאה ה 20.
About זאב
התחלתי ללמוד אומנויות לחימה סיניות משנת 1984 (לפני כן למדתי קארטה).
לצבי וויסברג, המורה, הייתה כיתה בירושלים והוא לימד בה יום יום. נפעמתי מאופן התנועות, השונה כל כך מהשיטות היפניות, והתאהבתי בהקשר שצבי עשה עם הפילוסופיה, הזן ותרבות המזרח.
כשצבי עזב בחזרה לארה"ב החלטתי שאני אמשיך ללמוד בחו"ל, ולאחר פרק מה (שבמהלכו למדתי טאי צ'י אצל ניר מלחי) חזרתי להונג קונג מתוך מטרה ללמוד אומנויות לחימה.
שהייתי בהונג קונג כשנתיים, שבמהלכן למדתי בה גואה ג'אנג (או פה קווה צ'אנג – תלוי בתעתיק בו משתמשים) מסון באו גאנג, מורה לבה גווה בסגנון פו ג'ן סונג, וכן תבנית בה גואה של הוושו המודרני ממורה אחרת.
מהונג קונג עברתי לטאיוואן, שם למדתי כחצי שנה בבית הספר של ליו יון צ'יאו (וו-דאנג) ולאחר מכן התחלתי את לימודי עם מר לואו דה שיו.
בשנת 1999, לאחר כ 9 שנים במזרח ושנתיים של הוראה בארץ, הקמתי עיתון בשם חרב לעט, בו ניסיתי להציג לקורא הישראלי חומר קריאה איכותי על אומנויות לחימה בכלל, ועל אומנויות לחימה סיניות בפרט. העיתון נסגר אחרי שנתיים.
במידה מסויימת, האתר הזה הוא צאצא אותו עיתון, ואותן שנות לימוד ותרגול
זאב