מאת סטיבן סאלבי

נסה להעלות בזיכרונך כל אשר ידעת על קָשתוּת מזרחית.

אם אתה רואה את העולם כמוני, כלומר ממערב למזרח, ההגדרה “קָשתוּת מזרחית” מתחילה בסביבות הדרדנלים, עם הקשתות הטורקיות והמָגיריות. ממשיכה משם הלאה אל הרמות המרכז אסיאתיות, השבטים הטרטרים וה”הוּרְדוֹת” (בתי אב ז.פ.) המונגוליות, הלאה מזרחה אל מסורת הקָשתוּת הקוריאנית הידועה שנמשכת עד ימינו באולימפידה, ומסיימת באיי יפן עם הקיודו והקיוג’וטסו.

יכול להיות שנזכרת בדרך במסורות הפרסיות וההודיות ובציד הנמרים, אך אני מוכן להתערב כי כשהגעת למדינה המאוכלסת בעולם, למסורת הכתובה בת אלפי השנים הנקראת סין, היה זה כאילו הגעת לחור שחור. האמת היא שאין לך מה להאשים את עצמך, המסורת הארוכה והמופלאה של הקשת הסינית, זו שגרמה לקונפוציוס לפני 2600 שנה לכלול את ידיעת הקשת בין שש האומנויות לבני המעלה, נעלמה ומתה. ואולם, כמו סלילי דנ”א הניצלים מהשמדה ומקימים לתחייה חיות שנכחדו בסרטי מדע בדיוני, ישנה קבוצה של קָשתים העמלים, כל אחד בנפרד וכולם ביחד, על השרידים הארכיאולוגים, על הטקסטים העשירים ועל שרידי התרבות שהיתה, במטרה להשיב מסורת זו לחיים. זהו פרוייקט שאני אישית מעורב בו מזה זמן מה.

כתובים סינים קדומים על שריונות צבים

כתובים סינים קדומים על שריונות צבים

השרידים הקדומים של התרבות הסינית מגיעים אלינו היום בצורת פולקלור ומסורות בעל פה שהועלו על הכתב במהלך ההיסטוריה. הכתובים הקדומים ביותר, שנכתבו על גבי שריונות צב ועצמות אילים (ראה תמונה משמאל), מורכבים מתערובת של תמונות וסמלים. בתמונות אלו אנו יכולים לראות את דמויות הקָשתים הקדומים בסין. אולי לא מפתיע לגלות (שהרי דברים דומים היו במקומות אחרים בעולם), אך לפני כ3500- שנה פרח בסין פולחן דתי בו השתמשו הכוהנים השאמאניסטים הקדומים בקשתות כאמצעי להעביר מסרים, כגון בקשה לגשם, אל השמיים ואל האלים הרבים. אחד מגיבורי התרבות הסינית הקדומים, אדם בשם יִי, ירה בקשת והפיל שמונה מתוך תשע השמשות שזרחו בשמי העולם בתחילה, ובכך הפסיק את הבצורת הנוראה שהיתה מנת חלקם של תושבי אותה תקופה.

בשושלות הקדומות ששלטו בסין הקשת היוותה חלק חשוב בחינוכם של בני האצולה, בעיתות שלום ובעיתות מלחמה, לצד מוזיקה, טכסים, שליטה בכרכרה, קריאה ומתמטיקה.

כאלף שנים מאוחר יותר, כאלפיים שנה לפני זמננו, המלומדים הקונפוציאנים הפכו את מהותו השאמניסטית של טקס יריית החצים לשמיים לטקס המבטא את תמצית ההוויה המזוככת של המידות הקונפוציאניות.

לפני כ2500- שנים חל שיפור ניכר בקשת הצולבת (רובה קשת), שהיתה כבר ידועה מזה זמן בצפון סין, שיפור שגרם למהפכה בזירות הקרב. המצאת ההדק והמכניזם המדויק העשוי ברונזה על ידי שבט צ’ין שממדינת ג’וּ, הוביל לשלושה שיפורים ניכרים בכלי נשק זה: הדיוק השתפר, קצב האש גדל, עוצמת הירי גדלה. אמנם המצאה זו לא דחקה את הקשת הרגילה משדה הקרב, אך ניתן היה עתה לתכנן קרבות עם חילות קשתים, שכן ירי אפקטיבי לא דרש עוד הכשרה ממושכת. חילות הקשתים הכריעו את הכף והעלו לשלטון את שושלת צ’ין, הראשונה שאיחדה את כל סין, אך גם תרמו רבות לפופולריות של הקשת בקרב כלל האוכלוסייה.

תחריט ברונזה של לחימה  בקשתות, חרבות ורמחים  שושלת ג'וֹ, המאה  ה 14 לפנה"ס

תחריט ברונזה של לחימה בקשתות, חרבות ורמחים שושלת ג'וֹ, המאה ה 14 לפנה"ס

ניתן היה להניח כי הקשת הצולבת תדחוק בנקל את הקשת הרגילה מהזירה הסינית, ואולי זה אף היה קורה, אלמלא הגיעו ההונים, בדמות שבטי ה”טוֹ-בָה”, אל צפון סין במאות הראשונות לספירה. אלו היו שבטים נוודים מערבות סיביר וממרכז אסיה, אשר החזירו את הקשת הרגילה אל הזירה הקרבית. בפעם הראשונה עמד מול הצבא הסיני, שהיה מורגל בלחימת מישור באמצעות מרכבות וחילות רגלים, חיל פרשים חמוש בקשתות, אשר הפליא לדייק גם תוך כדי רכיבה. מלך מדינת ג’וֹ (מדינה קטנה ועצמאית בצפון מערב סין בתקופת המאה השניה לספירה ז.פ.) בשם וולין,  התלונן כי הצבא הסיני חייב לזנוח את מורשתו, להחליף את בגדי השריון הארוכים של לוחמי הרגלים, ללבוש את הטוניקות הקצרות של ההונים לעלות על סוסים ולחזור ללמוד להשתמש בקשת רגילה.

קשת מוצלבת משולשת

קשת מוצלבת משולשת

מאותה תקופה חילות הרגלים המשיכו אמנם להיות חמושים בקשת הצלובה, אך גם חילות פרשים עם קשת רגילה התווספו לכוח הצבאי הסיני. חילות הרגלים גם הוסיפו והתחמשו בקשתות מוצלבות כפולות ומשולשות, גדולות ורבות עוצמה (חלקן נזקקו לשור אשר ידרוך את המיתר), בבחינת ארטילריה קלה (ראה תמונה משמאל). שילוב זה החזיק מעמד אלפי שנים, עד העת המודרנית, ואליו התייחסו כל ספרי התיאוריות והטקטיקות שנכתבו.

שינוי נוסף במעמד הקשת בצבא התרחש בתקופתו של הקיסר ווּ זֶה טִייֵן, משושלת טאנג, כאשר בשנת 720 הוא הורה כי רכיבה על סוס וירי בקשת רגילה יהפכו למקצועות חובה בצבא, וכל מועמד לקידום יבחן גם בהם. הוראה זו גרמה לתחייה מחודשת של הכתובים הקלאסיים על הקשת הסינית ולהדפסתה מחדש של הספרות הקדומה בנושא זה, בצירוף פירושים והסברים לרוב. רוב הספרים ששרדו עד ימינו בנושא הקשת הסינית מקורם באותה תקופה, בה הגיעה ההתעניינות בקשת לרמה כמעט אקדמאית.

כמובן שבתקופת העלייה בכוחם של שבטי הצפון והכיבוש המונגולי (שושלות סונג (960-1279) ויואן (1271-1368)), תפסה הקשת מקום מרכזי בלחימה. גם שושלת מינג (1368-1644), ששיחררה את סין מהכיבוש המונגולי, לא פגעה במעמדה של הקשת ככלי מרכזי בצבא ובזירת הקרב, וזאת למרות שבתקופה זו כבר המציאו ושכללו את התותח. היו אלו המנצורים ששלטו בסין בשושלת צ’ינג (1644-1911) שהעלו מאד את קרנם של כלי הנשק החמים, על חשבון כלי הנשק הקרים, והקשת בכללם.

יצרן קשתות מסורתיות משנות העשרים של המאה הקודמת

יצרן קשתות מסורתיות משנות העשרים של המאה הקודמת

מעמד הקשת – הרגילה והצולבת כאחד – ירד והתמעט בקרב אנשי הצבא במשך שנות שלטון המנצ’ורים. החל מאמצע המאה ה19-, עם ריבוי ההתנגשויות בין אנשי צבא סינים לזרים, עלתה הקריאה למודרניזציה ביתר שאת, ונדיר ביותר היה למצוא אנשי קשת מיומנים. את גזר דין המוות על הקשת ככלי לחימה גזר שופט בית הדין הצבאי המרכזי הסיני בשנת 1901, כשקבע כי האימון בקשת אסור על פי חוקי הצבא:

“…אין מקום בצבא מודרני למבחנים כגון מבחני כוח באמצעות הקשת, בין אם של אנשי רגלים או של פרשים… אימון בכלי זה מרפה את היכולות האמיתיות של איש הצבא ומפנה משאבים יקרים לשכלול יכולת שאינה מתאימה לשדה המערכה היום.”

מבנה הקשת

מבנה הקשת השתנה אך מעט באלפי השנים שעברו מתקופתו של קונפוציוס ועד ימינו. יצרן הקשתות המסורתי האחרון הידוע לנו נפטר בסין בשנת 1940 והוא העיד כי הוא המשיך מסורת בת מספר דורות של ייצור קשתות באותה צורה. גוף הקשת עשוי לרוב מעץ לבן, לעתים מסוג מסוים של במבוק, ואליו מוצמדות באמצעות דבקים אורגניים יחודיים חתיכות קרן מגולפות, העוזרות בקביעת תכונות החוזק והגמישות. כל המבנה מלופף בגידים, לרוב פעם אחת, ומצופה במשי ובלכה גמישה למניעת חדירת לחות.

התוצאה של המבנה הזה היא, שבעת שהקשת רפויה, היא נראית בצורת האות ח’, ואילו המיתר דורך אותה בדיוק לכיוון השני, להשגת מתיחה מכסימלית (ראה תרשים מימין, על פי טאו דאו-שיונג).

לעתים קרובות עוטרו הקשת ואשפת החיצים בציורים שונים או בעורות נחש או לטאה, בעוד שהידית מצופה לעתים בלכה ולעתים בעור כריש (בדומה לניצבי חרבות). גודל הקשתות השתנה אך מעט במשך הזמן. עד לתקופת מינג (1368-1664) אורך הקשת היה כשני שלישים מאורך הגוף, בעוד שבתקופת צ’ינג (1664-1911) הן גדלו מעט והגיעו לגודל של קשת תחרותית מערבית סטנדרטית, עם משקל דריכה ממוצע של 66 פאונד.

למרות שהספרות העממית הסינית מלאה בסיפורים על קשתות נדירות עם משקלי דריכה עצומים ועל היכולת המפליאה של בעליהם, הספרות הטכנית הצבאית, בעיקר מתקופת שושלת מינג, מדגישה את חוסר האפקטיביות של משקל דריכה גדול ואת הירידה ביעילות השימוש בשדה הקרב. בספרות זו נטען כי משקל דריכה ממוצע של חמישים עד שישים פאונד מספיק, ומשלב עוצמה עם קצב ירי. כמובן שקשתות אזרחיות, שאינן עומדות במבחן קצב ירי, היו יכולות להיות בעלות משקל דריכה גדול יותר, למרות שלא תמיד היה כך. במבחני כוח שהיו בצבא מסופר על קשתות עם משקל דריכה של כ90- פאונד, אך מדובר כאן בקשתות השונות בתכלית מהקשת הצבאית הרגילה.

גונג בו

גונג בו

כשם שחלו שינויים בגודל הקשת, כך גם חלו שינויים בטכניקות הירי. מן התקופה הקדומה יותר שרדו מספר כתובים טכניים המצביעים שאופן העמידה, דריכת המיתר, אופן תפיסת החץ והשחרור היו שונים מאד מגרסאות יותר מאוחרות.

בניגוד לקשתות היפנית, הקוריאנית או המערבית, ברוב התקופות בסין הקפידו לעמוד בעמידה בה הרגליים כפופות, לרוב בצורה לחלוטין לא שווה, ובפישוק מה (למעשה, העמידה הידועה בקונג פו בשם “גוֹנְג בוּ”, משמאל, שהיא אחת מהעמידות הבסיסיות, פירושה עמידת הקֵשֵת, למרות שעמידה זו הפוכה לעמידת הקָשָת האמיתית. ראה מסגרת בעמוד הבא ז.פ.). ישנם הסברים מהסברים שונים לעמידה זו, אך לטענתם של אומני לחימה סינים זוהי עמידה קלאסית המאפשרת זרימת אנרגיה, נשימה נוחה, מתח שרירים נכון ומיקוד כוונה, בצורה שמזכירה מאד צ’י גונג. ישנם כאלו הטוענים כיום כי אמנות הקשת הסינית, אשר כאמור מקורותיה קדומים ונעוצים בטכסים ובפולחנים, שימרה אלמנטים רבים וניתן אף להחשיבה כסוג של צ’י גונג.

מעניין לציין כי ספרי הקשתות בסין מציינים שני תהליכי לימוד. תהליך אחד בשם “גוּ” (מילולית “קבוע”), שמטרתו להגיע להשתרשות (ROOTING), ליציבות ולמבנה חזק ומלא, ותהליך שני בשם “שֶן” (מילולית “רוח”), שמטרתו להגיע להארכת הכוונה ולמיקוד מכסימלי. שני התהליכים קורים במקביל ונלמדים באותם שלבי לימוד.

עמידת הקשת*

עמידת הקשת

עמידת הקשת

זוהי עמידת קשת אופיינית בתקופת מינג וצ’ינג. כאמור, ניתן לראות את הרגל הקדמית הישרה יחסית לרגל ימין האחורית, הכפופה. עמידה זו, אף שנחשבה לקלאסית, אינה ממש טבעית וזכתה לביקורות גם בתקופתה.

טכניקת הקשת בסין נלמדת תמיד כשהדריכה ביד ימין. למעשה, יכולת שווה בשתי הידיים נחשבה ליוצאת דופן וליכולת אלוהית ממש.

להלן תרגום הכתוב הסיני:

1. המרפק מכופף בחזקה.

2. המיתר קרוב ללחי ימין.

3. אישון ימין מחוץ למיתר.

4. אישון שמאל בתוך המיתר.

5. שתי הכתפיים, שני המרפקים ושני בסיסי האגודל (פי הנמר) נמצאים על אותו קו בהתאמה.

6. פנים מרפק שמאל כלפי מעלה (נעול).

7. הכוח עובר, דרך כף היד, ישירות לבסיס האגודל (פי הנמר).

8. אגודל ואמה מאוזנים במישור אחד.

9. אצבע יד ימין מצביעה מטה ולא מתרחקת מהאגודל.

10. אצבע שמאל סגורה בחזקה.

11. סיום המתיחה כאשר ראש החץ נוגע באמה.

12. רגל אחורית מכופפת.

13. רגל קדמית מונחת בעדינות.

14. כמעט זווית ישרה בין כיווני הרגלים.

15. כף רגל קדמית לא מכוונת בדיוק למטרה.

16. בוהן רגל שמאל נוטה מעט פנימה ומסובבת כך קלות את הקרסול.

* למרות שיש בוושו עמידה הנקראת “עמידת הקשת” (ראה למעלה) הרי חלוקת המשקל הפוכה בשתי העמידות.

שילוב הגוף והרוח בקשתות סינית

את התפיסה הסינית של “הקָשת המושלם” מרכיבים מספר גורמים. ניתן לסכם גורמים אלו בתרשים הבא:

התפיסה הסינית של "הקָשת המושלם"

התפיסה הסינית של "הקָשת המושלם"

על מיומנות בסיסית (במונח “מיומנות בסיסית” מתייחס המחבר למיומנות טכנית, ז.פ.) ניתן לקרוא בעבודתם של סופרים צבאיים רבים, כגון וואנג ג’ו (שושלת טאנג, מאה 7-9) או לי ג’נג פנג (שושלת מינג, מאה 14-17) המפורסמים. ואולם, ניתן להגיד כי הבסיס לעבודתם מצוי הרחק בעבר הקדום של סין, עוד בתקופתו של קונפוציוס. בספר “מאמרות” של קונפוציוס מוזכרים הקשתים מספר פעמים כ”אנשי מעלה”, ואולם, בספר המנהגים (LI JI) מהמאה ה6- לפנה”ס, שעריכתו מיוחסת לקונפוציוס, ישנו פרק שלם העוסק במיומנויות ובריטואלים שעל הקשת לערוך. לדוגמא:

“…כך נדרשו אנשי הקשת לנוע במתכונת הראויה בעלייתם ובירידתם (ממקום התחרות, ז.פ.), בפנייתם הנה והנה. לאחר שהתקינו מחשבתם ויישרו את עמידתם הם מתפנים לאחוז בקשת. (ואולם), רק לאחר שהרימו את החץ והקשת ניתן היה להעריך את הריטואל ואת איכות מיומנות הקָשת …”

את הריטואל כתרגיל הכנה המשפר את מיומנויות הירי הבסיסיות ניתן, אם כן, לסכם בתרשים הבא:

הריטואל כתרגיל הכנה המשפר את מיומנויות הירי הבסיסיות

הריטואל כתרגיל הכנה המשפר את מיומנויות הירי הבסיסיות

שליטה ברוח

 

לייה טסה, אחד הפילוסופים הטאואיסטים הידועים של המאה השניה לפנה”ס, עסק גם הוא בקשתות, כפי שנכתב בספר הנושא את שמו:

לייה צסה החליט להציג את מיומנותו לדוכס הון (חברו)… לאחר מכן דרך את המיתר למלא מתיחתו, ייצב (מישהו) כוס מלאה במים על מרפקו, והוא שיחרר את החץ השני, שפגע בדיוק בחץ הראשון ששחרר לפני כן, ללא שטיפת מים אחת תישפך. הדוכס הון הביט והעיר “אכן זוהי דוגמה טובה לדריכת קשת טובה, אך מהי ‘אי-דריכה’ טובה?! בוא נעלה שנינו אל ראש הצוק, נעמוד בדיוק על שפת התהום הפעורה ונבחן את הדריכה”. הדוכס לקח את ליה טסה אל ראש הצוק, התייצב על שפת התהום כך שחצי מכף רגלו הייתה באוויר, סובב את ראשו וקרא בעליצות לליה טסה להצטרף.

ליה טסה נפל על ארבע והזיע עד שמכנסיו נרטבו.

העיר הדוכס “כל אדם המגשים מיומנות במלואה, מסוגל לעשות זאת באוויר, במצולות ובכל קצוות הארץ, ואילו אתה נרעד ופחד נשקף מעיניך… נראה לי כי יש לך עוד מה לשפר, האין זאת?”

ג'וּ סִי (1130-1200), מייסד זרם הניאו-קונפוציוניזם

ג'וּ סִי (1130-1200), מייסד זרם הניאו-קונפוציוניזם

לליה טסה היתה טכניקה מושלמת, זאת מוכח ממעללו המיוחד: הוא היה עובר כל מבחן שרק ניתן היה לערוך על הטכניקה שלו. עדיין כל זה לא הרשים את הדוכס הון. הסיבה טמונה בעובדה כי השליטה המנטלית של לייה טסה לא עמדה במבחן. הדוכס הון זיהה זאת והעמידו על טעותו. אכן, את הבסיס לשליטה מנטלית בקשת ניתן למצא בספרים שנחשבים לחלק מה”אוצר הקדום” של תרבות סין, כגון “ספר המנהגים” ו”הלימוד הגדול”. בתקופת שושלת סונג, הפילוסוף הנודע ג’וּ סִי (1130-1200), מייסד זרם הניאו-קונפוציוניזם, מיסד את ההקשר שבין שליטה מנטלית לבין השיטה המלאה לטיפוח ושיפור העצמי, בדומה לעקרונות שעליהם מושתתת ההתבוננות בזרם הזן.

בשושלת מינג היו אלו מספר אנשי ספר ופילוסופים כגון וואנג יאנג מינג (1472-1529) ולי צן פן (מאה 16) בעלי עניין בצ’י גונג, אומנויות הלחימה ובתורות פילוסופיות, שהמשיכו והגדירו מחדש את הקשר שבין “טיפוח העצמי” (SELF CULTIVATION), לבין השימוש בקשת כאמצעי לכך:

“… צ’י ג’י גואנג כבר אמר, כי כל המנהגים (מספר המנהגים הקדום, ז.פ.) מתומצתים באחיזה נכונה של הקשת ובהתמקדות בעמידה איתנה. “התמקדות” פירושה תשומת לב ומיקוד הכוונה. ואילו אחיזה נכונה של הקשת ועמידה איתנה חד-הן. התמקדות היא כמדיטציה, ככלי להשגת יכולת, כפי שנאמר בספר המנהגים: “התבונן בה ותשיגה”.

כאשר איש המעלה מבקש לטפח את עצמו ולהצטיין, עליו לדעת את הנקודה בה יוכל לעשות זאת. לאחר הידיעה באה ההתבוננות, לאחר ההתבוננות – ההישג המלא.

כשאיש המעלה דורך את הקשת, עליו לדעת את הנקודה בה הקשת נמתחה במלואה ומכוונת למטרה. זהו הרגע שבו עליו למקד את התבוננותו, לאחר ההתבוננות – ההישג המלא.

כאן אנו רואים את כל תהליך הירי כתהליך ללימוד ולהשגת מיומנויות החורגות בהרבה מהפגיעה במטרה. עם זאת, ברור לכולם כי מיומנות הירי הבסיסית בקשת, ידע הטכניקה של האחיזה, העמידה והשחרור, קודמים לאותה התבוננות וטיפוח העצמי.

על הקשר שבין הטכניקה לרוח כותב גאו מינג, מהמאה ה15-:

שיטת קשתות שלמה ומלאה כמוה כדרך רחבה הלוקחת אותנו היישר אל שער העיר הראשי, ומשם היישר אל פתח הארמון. משם אתה יכול להגיע  לכל חדר בארמון ולכל מקום. בתחילת דרכנו ידועים לנו שמות המקומות שנעבור בהם ומשך הזמן שנשתהה בכל אתר. ישנו הגיון טבעי המובנה לדרך כשם שישנו הגיון טבעי המובנה לשיטה מלאה.

אולם, אם תפנה לדרכים צדדיות ולא מסומנות, רבים הסיכויים כי ככל שתלך בדרך, כן תתרחק יותר מהארמון ומהעיר. זוהי דרך שתיקח אותך למקומות לא רצויים.

כשהירי הופך להיות אמצעי, גם לשלב ההכנה לירי ישנה חשיבות עצומה. מימין דף הסבר על העמידה הקודמת לדריכת הקשת, מתוך "המדריך המלא לקשת" צ'יו וון בינג 1735

כשהירי הופך להיות אמצעי, גם לשלב ההכנה לירי ישנה חשיבות עצומה. מימין דף הסבר על העמידה הקודמת לדריכת הקשת, מתוך "המדריך המלא לקשת" צ'יו וון בינג 1735

על התלמיד בשיטה השלמה להתקדם בסדר שנקבע מראש, בצורה מובנית הדומה לעתים לריטואל לא מובן, שיובן רק בהמשך הדרך. ההגיון הפנימי של הדרך הוא זה המנחה את ראשי השיטה השלמה לגבי צורת וכיוון הדרך. המטרה העליונה של לימוד הקשת אינה הקליעה והירי אלא השגת מצב נפשי ומנטלי נכון, שמסייע בידינו להשיג מטרות נשגבות בהרבה. כך ניתן להתייחס לספרי פילוסופיה כ”לימוד הגדול” ולאחרים כאל מרכיבי השיטה השלמה.

כעת אנו יכולים להבין טוב יותר את ביקורתו של הדוכס הון על לייה טסה ועל שיטתו: “אכן זוהי דוגמה טובה לדריכת קשת טובה, אך מהי ‘אי-דריכה’ טובה?!”. הדוכס הון מגלה לליה טסה כי הכוונה גלומה הרבה מעבר לטכניקה המושלמת אותה הפגין.

שליטה בגוף

כשם שראינו שהשליטה המנטלית חורגת בהרבה מתחום הדרישות המבצעיות מהקָשת המיומן, כך ניתן לראות כי באמנות הקשת, השליטה בגוף מתייחסת להרבה אספקטים שאינם  קשורים ישירות לפגיעה במטרה. המילה הראשונה הקשורה לתחום הגופני בקשת הסינית היא “צ’י”.

צ’י אינו קסם. מצד שני, זהו מונח שקשה להגדירו במונחים רפואיים מערביים. כפי שהצ’י מובן ברפואה הסינית, מדובר על איכות מסוימת של אנרגיה הזורמת בגוף במסלולים הנקראים מרידיאנים. מסלולים אלו אינם מוכרים על ידי הרפואה המערבית. לצ’י יש גם התגלויות חוץ גופיות אשר מובנות עוד פחות על ידי המדע המודרני. זו הסיבה שאשתמש כאן במונח צ’י ללא תרגום.

את המונח “צ’י גונג” ניתן לתרגם לשליטה בצ’י באמצעות נשימה. זו לפחות הגישה הבסיסית שבה נתקלים רוב תלמידי הצ’י גונג. כבר בתקופה הקדומה כתב גואנג ג’ונג (מת 644 לפנה”ס): “הרוח היא זו המייצרת את תנועת הצ’י, הצ’י, מצדו, נאגר ומניע את הגוף.” במילים אחרות, כבר בתקופה הקדומה נתפס הצ’י כחומר דליל פחות מהכוונה ומהמחשבה, אך ערטילאי יותר מאשר מיצי הגוף. מדובר על מעין מתווך שבין המחשבה לתנועה. התפיסות הטאואיסטיות הקדומות האמינו כי בעלי חיים כגון צבים ועגורים יכולים להשתמש בצ’י שהם אוגרים מהסביבה ולהלחם בזקנה ובמחלות וזו הסיבה לאריכות חייהם המופלגת. הועלה רעיון, שהופיע בכתובים בסביבות המאה הרביעית לפני הספירה,  כי על ידי תנועה, חיקוי ונשימה מודעת ניתן להשיג את תכונות הבריאות בהם זכו בעלי החיים.

סגנונות צ’י גונג רבים התפתחו עם השנים, חלקם התבססו על נשימות, חלקם על תנועות וחלקם על התבוננות. כל סגנונות הצ’י גונג השונים הינם ניסיונות לשפר יכולת המתרגל.

מבחינת נשימה, אנו מוצאים קבוצות של תרגילי נשימה המיועדים ליצור לחץ על האיברים הפנימיים ועל הסרעפת, בצורה של “נשימה הפוכה”. נשימה זו מוציאה אויר ומבליטה את הבטן בעת ובעונה אחת. הלחץ הפנימי שנוצר מוערך גם על ידי חוגי אומני הלחימה, ויש לו יישום רב בתחום זה.

קבוצת טכניקות נוספת גורמת להיפר ונטילציה של הריאות, כתוצאה מכך לירידה בכמות הפחמן הדו חמצני מחד, ולאוורור של חלקי ריאה גדולים יותר מאידך. גם לטכניקות הללו ישנו ערך לחימתי. לטכניקות המוזכרות לעיל ישנו גם תוצר לוואי בצורת מיקוד ותחושת בהירות לא מציאותית לעיתים.

ספרי קשתות מתקופת שושלת מינג גם הם התייחסו לנושא זה, אך ללא ספק, את הספר שמפרט ביותר את הקשר שבין אומנות הקשת לצ’י גונג כתב אציל מנצ’ורי  בשם נָאָרָאן צָ’אנְגוּאִין בתקופת תחילת שושלת צ’ינג (1640). ספר זה מתייחס בבירור, גם מבחינת המינוח לקשר:

” גוף האדם נמצא בצ’י ומוצף בצ’י מבפנים, כמו כדור אויר המרחף בחלל. הצ’י נע ומתמחזר בתוך הגוף ובפרט בנקודה הנמצאת מתחת לטבור (דאן טיין). אדם המיומן בהנעת הצ’י ובמחזורו לפי צרכיו לא ירצה לספק תאוות או ינהג לפי תשוקותיו, שכן כל אלו פוגעים בצ’י ובזרימתו…  אם מדובר על הקָשתות ושימוש בצ’י,  הרי קשת מיומן שולט בצ’י שליטה מוחלטת. הצ’י זורם בטבעיות בכל איבריו הפנימיים ובגפיו ומוסיף עוצמה לכל מתיחה ופעולה…

תרגול שלם באומנויות הלחימה אינו תרגול מלא ללא שימת לב לטכניקה ולפרטים הקטנים שבה. על הטכניקה להיות ברורה ועל המתרגל לבצעה במלואה. הגוף, הידיים, האצבעות, העיניים, הרגליים – כולם חלקים מדויקים בעלי תפקידים ברורים בטכניקה כולה. עם זאת, ביצוע הטכניקה אינו משעבד את המתרגל, שכן הוא טבעי לתלמיד הטוב. התלמיד הטוב לא יתרכז בפגיעה במטרה, או אפילו במטרה. הוא לא יטריד את ליבו בשאלה “האם אור יום עתה או חושך”, שכן התלמיד הטוב יכול לבצע את הטכניקה אף ללא קשת וחץ. למעשה זוהי הדרך הנכונה ללמוד- ראשית ללא כלים ומתוך מטרה ללטש את הטכניקה, לאחר מכן להפוך את הטכניקה לטבע…

חווה מולאן, אחת הלוחמות הנודעות בתולדות סין, בציור מסוף שושלת צ'ינג.  בסצינה המתוארת הציבו בידיה של מולאן, שחיה בתקופת המונגולים, קשת המאוחרת בהרבה לזמנה.

חווה מולאן, אחת הלוחמות הנודעות בתולדות סין, בציור מסוף שושלת צ'ינג. בסצינה המתוארת הציבו בידיה של מולאן, שחיה בתקופת המונגולים, קשת המאוחרת בהרבה לזמנה.

תרגול הטכניקה ביד ריקה משול לצ’י גונג.”

אחת מסדרות הצ’י גונג הנפוצות ביותר, שמונת חלקי רקמת המשי (BA DUAN JING), כוללת תנועה המתוארת כ”מתיחת קשת כבדה בשתי ידיים”. ישנה השערה שאכן זהו תרגול צ’י גונג הנועד לתרגול דריכת הקשת, שמצא את דרכו אל תוך הסדרה הזו.

אמני לחימה רבים תרגלו דריכה של קשת, ללא שחרור חיצים, כתרגול לחיזוק פלג הגוף העליון. למעשה, דריכה ושחרור מבוקר עוזרים אף יותר לחיזוק הזרוע, הכתף ואמת היד. אמן ההיאבקות המהירה הסיני, צָ’אנג דוֹנג שֶן, מספר על מורו שהתאמן שעות רבות בדריכות מיתרי הקשת, בצורה ייחודית, על מנת לפתח את יכולת האחיזה והלפיתה שלו, בדומה לעזרי האימון המקובלים אצל מתאבקי הג’ודו היום.

צ’י גונג אינו אך ורק נשימות ותרגילי נשימה. למעשה צ’י גונג הינו רק פן אחד של תחומי ידע נרחבים הקשורים לאכילה נכונה, להתנהגות הולמת, להבנה מסוימת של השילוב גוף-נפש. ניתן לומר כי שילוב הצ’י גונג באמנות הקשת הינו למעשה שילוב בין ידע רפואי ורוחני טאואיסטי לבין אמנות הקשת.

אמן הקשת הטאואיסטי צֶ’ן יוּאַן לִיאָנג מכיל על תרגול הקשת גם כללי התנהגות, שהיו נהוגים בקרב קבוצות סגורות מסויימות. הוא מונה את “עשרת הלאווים” לתרגול הקשת, ומציין כי שמירה עליהם משפרת את אמנות הקשת פלאים:

אל תיסחף אחר מחשבות תועות

אל תלך אחר דאגות שאינן במקום

אל תמהר

אל תשתה אלכוהול

אל תוותר על ארוחות

אל תאכל יתר על המידה

אל תכעס

אל תכפה על עצמך תרגול

אל תכפה על עצמך סיום לתרגול

אל תתחרה

צ’ן מוסיף ומזהיר את הקוראים לא להתחיל בתחביב אם נראה להם שאילו הן מטלות שלא ניתן לעמוד בהם.

בספרות הסינית אנו מוצאים עדויות רבות לערך הבריאותי שנתנו הסינים לאומנות הקשת. ספרים רבים, בניהם גם ספרי עלילה, מתארים אנשים העוסקים בקשת לצורכי בריאותם הכללית. מוזכר האיזון המדויק הנדרש מהמתרגל, מוזכרת המתיחה המעוררת ומזרימה צ’י ודם לגפיים, וכמובן מוזכר המצב המנטלי אליו נכנסים אמני הקשת.

לסיכום אביא ציטוט אחד מהסופר לִי רוּ גֶ’ן, המתאר בספרו משנת 1820 “פגישה מקרית” לוחמת גיבורה המיומנת בקשת, המסנגרת על העיסוק המשונה שבחרה:

” … רבים הם העוסקים באמנות הקשת, ואינם עושים זאת למען ארצם או מולדתם. (הם מתרגלים זאת) לטובת ההרפיה שבאה עם התרגול, לחיזוק השרירים והמפרקים, להגברת המחזור הפנימי בגוף ועוד.

ניתן לראות כי תרגול זה מטיב עמם, שכן הם אינם לוקים במחושים כרונים ופניהם והופעתם צעירים מכפי גילם … “

יצרן חיצים מתקופת שושלת צ'ינג, עוסק בייצור חיצים לקשת כבדה נייחת, לא לקשת חיילים. במקום נוצות משתמש היצרן בפתילי כותנה מפותלים, שאמורים להקנות לחץ מסלול מפותל כשל קליע.

יצרן חיצים מתקופת שושלת צ'ינג, עוסק בייצור חיצים לקשת כבדה נייחת, לא לקשת חיילים. במקום נוצות משתמש היצרן בפתילי כותנה מפותלים, שאמורים להקנות לחץ מסלול מפותל כשל קליע.

לסיום, אני מקווה כי כשם שקשתים אולימפים קוריאנים יכולים להשתמש בשיטת מסורתיות לאימון ולהתאימן לצרכי הקשתוּת המערביות, כך נוכל אנו להתאים את שיטות הקשת המזרחית והסינית בפרט, לחיינו המערביים.

פורסם בחרב לעט   ·   שנה שניה גיליון שני   ·   ינואר 2001