מאת דימיטרי מדיבדוב

דיונים עכשוויים אודות אומנויות לחימה, מתבססים יותר ויותר על המציאות ועל עובדות קיימות. סיפורים הנלחשים אודות יכולות מסתוריות בלתי נתפסות, סגנונות סודיים העליונים על הכל, “הסגנון  האמיתי” שאין שני לו, או כל עובדה לא מבוססת אחרת, נתפסים כיום כבדיה תמימה, פרי דמיון. למרות זאת, עדיין קשה להקיף את מכלול הידע העצום של אומנויות הלחימה. כתוצאה מכך, ידע בסיסי הופך להתאמה ולפירוש של כל אסכולה ואסכולה, דבר המעצים את הסבך הנגלה לתלמיד המחפש את דרכו. גם בתוך תחומי הידע “האמיתיים”, קשה לראות את המשותף ולהסיק מסקנות בדבר השורשים המשותפים של האספקטים השונים.

במוקדם או במאוחר, התלמיד או התלמידה ישאלו את עצמם שאלות מסוימות. שאלות אלו תתייחסנה לחומר הנלמד מתוך מטרה לבור את המוץ ולהגיע לעיקר. התלמידים יבקשו לדעת מה מתוך כל החומר שלמדו יוביל אותם הלאה, להתקדמות אמיתית ומלאה באומנויות הלחימה. זאת בניגוד לחומר שיסודו בהונאה, ב”טריקים” טכניים פשוטים, או בניסיונות שיווקיים למשוך קהל תמים ולהרוויח את כספו. התלמידים יבקשו את התשובה – בהתבסס על ניתוח מדויק ומעמיק של החומר אותו הם למדו.

סאן דה - שיטת לחימה מודרנית ממשלתית מסין

סאן דה

כהערת ביניים לפני שנמשיך, ברצוני להבהיר כי איני מחלק את עולם אומנויות הלחימה ל”מזרחיות” מול “מערביות”. גם לא מקובלת עלי החלוקה ל”עתיק/מסורתי” מול “חדש/אקלקטי”, או לחילופין ל”חיצוני” מול “פנימי”. למרות שאני אכן רואה את ההבדלים שבין ההגדרות לעיל, ישנו תחום שחשוב לי ביותר ולפיו אני מתייחס לאומנויות הלחימה. אני מחלק את תרגול אומנויות הלחימה ל”חובבני” מול “מקצועני”. בתחום המקצועני אני כולל את האהבה והתשוקה הכנה שתלמיד אמיתי חולק עם מורו. זו הסיבה שנושא הכתבה אינו מוגבל לאומנות זו או אחרת.

כשהתחלתי ללמד ולאמן, הדבר הראשון שנאלצתי להתמודד עמו היה חוסר המוכנות הפיזית של רוב ציבור התלמידים. איני מתייחס לכוח, למסת שרירים או למהירות שחסרה אולי לתלמידים הצעירים, כוונתי היא ליכולת התנועה המוגבלת, שבאה לידי ביטוי בגמישות פיזית בלתי מספקת מחד, ובקואורדינציה (גמישות מחשבתית) לקויה ביותר מאידך. ניתן להבחין בחסר חמור זה בצורה הברורה ביותר בשיעורי אומנויות הלחימה המזרחיות. עבורי כמורה, היה זה מחזה מכאיב לראות את ניסיונותיהם המגושמים של התלמידים לעקוב אחר הגוף המזרחי, כפי שהוא מתבטא בוושו או בקארטה. איני עוסק כאן בניסיון לרדת לקושי העצום הכרוך בלמידה (הבדלים באורח חיים או הוראה גרועה…), או לפרט את הדרך הטובה להורות טכניקה ותנועה חדשה. אני רק מציין נקודה.

במצבי קרב אמיתיים, כאשר אין שליטה – על הזירה, על הסגנון, על הקצב – המיומנות של מציאת דרך לפרוץ החוצה למרות המגבלות היא מיומנות מכרעת. היכולת להתמודד בהצלחה עם תנועות שאיננו מורגלים בהן או עם טכניקות זרות, היא, לכל הפחות, שווה ליכולת שלנו להוציא אל הפועל טכניקות מוכרות ומוצלחות מתוך הארסנל שלנו. כיצד ניתן למצוא את הדרך ללמד גמישות, קפיציות, לוליינות ומיומנויות תנועה אחרות – ברמה ובהקשר הכולל ביותר?

יין יאנג בה גואה ג'אנג

יין יאנג בה גואה ג'אנג

ברוב המקרים, הוראת אומנויות לחימה סובלת מעודף אינפורמציה בכל מה שנוגע לטכניקות, הנלמדות בכמויות עצומות “לכל מצב שלא יבוא” כביכול. הוראה כזו תכלול תבניות או קאטות ארוכות ומרובות, אשר ברוב המקרים יחזקו את יכולות שרירי המתאמן, בבחינת “גודל הסטייק שעל הצלחת” ולא איכותו. אמני לחימה עם יכולות לחימה החורגות מתחום ה”שרירים” יהיו על פי רוב אם מתאבקים (יכולת אקרובטית מתקדמת), אם מתאגרפים (קפיציות והקשבה לקצב היריב), או אם אנשים שהתאמנו מול סוגים שונים של אומנויות (ניסיון בהתאמה למצבים דינמיים שונים).

מהי, אם כן, הדרך לפתור בעיה זו? כדאי לגוון ולשנות את מבנה הכיתה והשיעור. כלול בשיעורך תרגילי אקרובטיקה בסיסיים, גמישות, משחקים (מגע ואחרים, בזוגות ובקבוצות), קפיצות מבוקרות ובתוך חודשים ספורים השינוי ביכולות התלמידים יכה אותך בתדהמה.

ברמה המקצועית יותר, ברצוני לציין כי אומנויות הלחימה נכללות (בצדק או לא) בתחום הרחב יותר של “אומנויות התנועה” או, לחילופין, בספורט. לצערי הרב, בכל תחומי התנועה, ההבדל בין המדריך לחניך הוא לרוב ברמת המיומנות של ביצוע תרגיל/טכניקה  הלקוחים מהשיטה. המורה האמיתי יתאפיין ביכולתו לבצע כל תנועה. לא רק תנועות הלקוחות מהמקצוע “שעליו הוא מופקד” אלא, ואולי במיוחד, תנועות חדשות מדיסיפלינות תנועה אחרות. רוב האנשים מעדיפים להישאר באותה מסגרת של תנועות כל חייהם, העדפה שהולכת ומתחזקת עם הגיל. למעשה, לכל אדם ולכול מורה, אפילו למאסטר הגדול, יש את התנועה והטכניקה שלו.

עתה אדוּן בנושא הטכניקה בלחימה. נושא עם בעייתיות משלו, כמובן. כפי שברור לכל מי שמנתח את תנועות הקארטה וסגנונות הוושו הנלמדות היום, הרוב המוחלט של ה”טכניקות” (לא ברור לי איך לקרוא לטכניקה שאינה מתורגלת בתרגול לחימתי) לא ממש קשורות או ישימות במצבי קרב. יכול להיות שזוהי הסיבה שיש לנו, לאחרונה, מעין פריחה של “סגנונות קרביים” המשלבים מספר רב מאד של טכניקות מאסכולות שונות “לכל מצב שלא יהיה”. הטכניקות יכולות להיות מסובכות ביותר וכוללות מגוון בריחים מתקדמים, חניקות, מצבים בהם האצבעות נשלחות לעיניים, לגרון ולמפשעה וגולת הכותרת של רוב הסגנונות – נקודות ה”מוות” או נקודות לחיצה.

תלמיד מתחיל הלומד אחד מסגנונות אלו, יכול לחשוב לעצמו “וואו, כל חיי ידעתי רק לתת בעיטה ל.. ואגרוף למקלעת השמש (מפתח הלב ז.פ.). אבל כאן …”. הטכניקות אכן יפות, לעתים אף מדהימות, אלא שיש לזכור דבר אחד – במצבים קריטיים הלחץ הפסיכולוגי העצום משול ממש למפולת שלגים, ואין זמן לחשיבה או להרהור. למרות שמוחנו תופש את התנועה ואנו מסוגלים לשחזר אותה, מפולת השלגים לא תאפשר לו לעשות זאת. הדבר היחידי שנשאר לנו במצבים עירומים אלו הוא הניסיון שהצטבר וההרגלים התנועתיים שהפכו לחלק בלתי נפרד מאתנו – גם בתת מודע. איך, אם כן, ניתן לצבור ניסיון ולתרגל בצורה מעשית שתהפוך לחלק מהתת מודע שלנו, טכניקה כמו בריח למרפק (בצורה שאכן תשבור את המרפק, כפי שמצופה מטכניקה זו)? שאלה זו רלוונטית כמעט לכל הטכניקות הקטלניות, שנחשבות לבסיס המעשי של השיטה, כל שיטה. האם חיקוי של טכניקה (ביצועה בצורה עדינה) לא הופך את התרגול ללא קרבי? מהי התוצאה של תרגול טכניקה ממושך שאינו “הולך עד הסוף”? מצד שני, איך ניתן “ללכת עד הסוף” מבלי לפגוע בחבר לאימונים?

נקודה זו עוסקת באחת משאלות המלכוד הגדולות בה נתקל כמעט כל עוסק רציני בתחום אומנויות הלחימה המסורתיות – מדוע האיגרוף המערבי פשוט הינו כה יעיל בהשוואה לשיטה המזרחית המפוארת שלי? כמובן שבעלי חגורות שחורות משיטות קארטה שונות יכולים לאזור אומץ ולהיכנס לזירה עם מתאגרף. אך בכל זאת, הידע של המתאגרף מצטמצם לשלושה אגרופים – מלמטה, מהצד וישר קדימה (ואין לי כל כוונה לפגוע במתאגרפים).

ההבדל הוא בדרך הלחימה – המתאגרף יודע, גם בתת מודע, לתת אגרוף מלא בכל העוצמה, במרחק ובזוית הנכונה, בתזמון הנכון. מהיכן המתאגרף שואב את ידיעותיו? – מהאימונים!

דבר דומה אנו פוגשים בג’ודו, עוד ספורט תחרותי שנחשב ל”נחות” לעומת שיטות מסורתיות “אמיתיות” שמתוכן צמח. לאלופים האמיתיים יש רק טכניקה אחת או שתיים – ואלף דרכים לבצעה. האימון הבלתי פוסק במגע מלא וביישום הטכניקה במצבי “אמת” הופך אותה לטבע שני. מה הפלא שלג’ודוקַא מיומן, כל מצב הוא מצב טוב, בסיס לביצוע הטכניקה האישית שלו?

כבר למדנו לא להתפלא בראותנו מורים ומדריכים לסגנון שאולין נחבטים ארצה אחרי “קרס עילי” (UPPERCUT) פשוט, או אנשי נינג’וטסו מועפים באוויר בטכניקת הפלה בסיסית. שימו לב! שנים של תרגול טכניקה פשוטה במצב ריאלי יעילות לעתים, יותר מתרגול “טכניקות סודיות”, קטלניות ככל שיהיו.

מהי הדרך, אם כן, ליצור קרב אימון מתקבל על הדעת? התשובה הראשונה של רוב המורים תהא – להשתמש במגינים ובעיקר בכפפות אגרוף שונות. לא שאינני מעריך את המתאגרפים, ההפך הוא הנכון, אלא שכפפות יוצרות בעייתיות רבה בדימוי קרב “מציאותי”. הכפפות משנות את תפיסת הקרב של המתאמן.

נתחיל מזה שאצבעות וכף יד המתאמן הופכים לבלתי יעילים בכל מה שנוגע להסטה, לתפיסה או לחדירה. האגרוף המרופד בכפפת העור יעיל בטווחים קצרים יותר, וזהו הרגל מסוכן. ניתן לפתור במידת מה נושא בעייתי זה באמצעות כפפות עם אצבעות, או כרית הגנה לפרקי האצבעות, אך גם כאן ישנם חסרונות, כגון בתרגול בריחים וכדומה.

בעיה שניה במיגון היא שהמכות והטכניקות הופכות לגסות ולחסרות דיוק. כל לוחם מיומן יודע שמהלומה למצח, בגובה השערות, מזיקה לאגרוף ויכולה אפילו להוציא יד מכלל שימוש (לספקנים – קראו מחדש את סיפורו של ג’ק לונדון “חתיכת בשר”). זהו ניסיון שלא יפחיד בעלי כפפות הגנה. במידה ומתאמנים עם קסדת אימון טובה, לא ניתן להגיע לדיוק הנדרש במהלומה לאף, לסנטר או ללחי. גוף האדם אינו בנוי בצורה אחידה, ומכה למפתח הלב או לצלעות התחתונות חודרת טוב יותר מאשר מכה למרכז הבטן. מגני גוף אינם מאפשרים לנו לחוש את מבנה הגוף ולהתאים את עצמנו אליו. במילים אחרות, באמצעות המיגון אנו הופכים את גוף האדם – בשר, עצמות וגידים – לשק חבטות נע או לבובת אימון מתוחכמת.

אימוני ספיגה

תרגול ספיגה בטאי צ'י

המיגון גם מקהה את תחושת הסכנה של המתרגל. רואים זאת פעמים רבות בעת שמתבוננים בזוג מתגוששים המאפשרים לעצמם לספוג חבטות בצורה שלא יכולה להיות הגיונית – ללא מיגון, ולהמשיך בשלהם. במצבים אמיתיים, התקפת נגד חייבת לשנות את מבנה ההתקפה שלי, אחרת אני מסכן הכל.

מיגון גם מבטל חלק מיכולת התנועה של הגוף. הן מיכולת התנועה הפנימית והן מזו החיצונית.

בקצרה, למרות שאימון קרב במיגון יכול להועיל בליטוש אספקטים מסוימים, זוהי אינה התשובה המלאה לאימון קרב מציאותי.

דרך אחרת לאימון קרב מציאותי ניתן למצוא בשיטות ה”קיוקושינקאי” וה”אשיהארה” שבקארטה. בשיטות אלו איו מגינים וניתן לבצע את הכל במגע מלא. אך הטכניקות המסוכנות ביותר – אגרופים לראש ולפנים – אסורות.

למרות שניתן לראות את ההגיון העומד בבסיס שיטת תרגול זו, שוב, זהו תרגול של מצבי קרב שאינו מציג תמונה מציאותית מלאה למתרגל. מצד שני, ברור שאם אכן נאפשר מגע מלא, כולל בחלקים רגישים כגון בפנים, הרי שלפחות תשעים אחוז מהמשתתפים יספגו פציעות כה אנושות, עד שלא ניתן יהא להמשיך. ישנן שמועות המספרות על כוחות ביטחון מיוחדים, בתקופות שונות ובחלקים שונים של העולם, המתרגלים קרבות מגע מלא, עם כל הטכניקות, עם/על נידונים למוות. אך עדיף לרובנו, שאיננו נמנים על יחידות אלו להימנע מתרגול זה.

בנוסף למגבלות עליהן דיברנו, קיים משתנה נוסף למצב קרב מציאותי והוא המשתנה הפסיכולוגי. זהו אולי המרכיב החשוב ביותר. לבריוני הרחוב, שאינם מתאמצים בלימודי טכניקות ואימונים, יש יתרון עצום אפילו על אלו הלומדים אומנויות לחימה. ברמה הפסיכולוגית, מתאמני הדוג’ו מוצאים את עצמם כדג מחוץ למים בזירת הרחוב. אצל בריוני הרחוב “המציאות” אינה יעד אימון אלא מצב ממשי בו הם חיים, בו הם לא מגלים רחמנות ואינם דבקים בקודים אתיים, ובו הם פועלים יום-יום. בדוג’ו, לעומת זאת, אני יודע, אפילו בתת מודע, שבעוד חצי שעה אדבר בידידות עם ה”יריב” שלי, ללא קשר עם תוצאת הקרב.

אז מהי המסקנה מכל האמור לעיל? לצערם של רבים, המסקנה היא כי זוהי משימה בלתי אפשרית לדמות ולתרגל מצב של קרב אמיתי “אחד לאחד”. קל יותר לפרסם, כמובן, את “סגנון הקרב הייחודי” בו מתאמנים. יכול להיות שהתלמידים יתפכחו מאמונתם בהמשך, אבל בינתיים – הם ישלמו את החודש…

התקדמות אמיתית באומנויות הלחימה היא ללא חיפזון, עם נכונות אמיתית להתעכב על כל אספקט ועל כל רכיב, ככל שיידרש. זוהי דרך, זהו משעול של שנים של אימון מאומץ ושקידה בלתי פוסקת על חיפוש ועל קבלת משוב לתוצאות. זהו נתיב הדורש בדיקה מתמדת והתאמה בלתי פוסקת לתוצאות האמיתיות, לא למה שהיינו רוצים… הנכון והעיקר באומנויות הלחימה הוא החיפוש, הכוונון הבלתי פוסק בהתאם לתוצאות החיפוש. אם נסתכל בעיניים מפוכחות על עצמנו ועל האומנות בה אנו עוסקים, השינויים יובילו אותנו בהכרח לכיוונים הרצויים.

במשך השנים, אנו מוצאים כי התרגלנו יותר ויותר לספוג את התקפות היריב ולבצע התקפה מוצלחת משלנו. התחושה של זירת הקרב והסכנה מוטמעת והופכת לטבע, וליריב יהא קשה יותר ויותר להגיע אליך במהלומה הראשונה או השניה.

גם הניסיון הגופני מצטבר ואנו לומדים, על בשרנו, את האמיתות. מהי משמעות של מכה לגרון? המשמעות היא עשר דקות מעל הכיור בניסיון לכחכח ולעצור את זרם הליחה. מהי המשמעות של מכה לאחורי הראש? ממש לראות כוכבים ועיגולים צבעוניים מול העיניים. מהי חניקה אמיתית? מהו שריר פגוע? מה מרגישים כשפוגעים בעצב קרוב לפני השטח? וכן הלאה… תמונה קשה? יכול להיות, אך גם קרב הוא ניסיון קשה.

זהו תהליך שצורך זמן, בראש ובראשונה זמן להתאושש, אך גם זמן לדברים לשקוע ולניסיון הנלמד לתפוש אחיזה אמיתית בגופנו.

את האלמנט הפסיכולוגי ניתן לתרגל באמצעות ביקורים מאורגנים בבתי ספר שונים ובשיטות אחרות. יש לבוא בגישה ידידותית ככל האפשר, המאפשרת לנו ללמוד בצורה חופשית. יכול להיות שנפיק יותר תועלת ממפגש כזה אם נבין את האווירה של בית הספר, ולא רק נתרכז בעימות הפיזי שיתרחש בזירה בלבד.

קרב הינו עימות בין רצונות. למי שלא היה במצב שכזה קשה להבין עד כמה הסובב – אולם לא מוכר, קהל לא מוכר – משפיעים. שלא לדבר על גישה גופנית ותנועתית שונה. בצאתנו לביקור בבתי ספר אחרים, אנו מציבים את עצמנו במצבים קשים מתוך מטרה להתמודד עמם ולבחון את עצמנו.

ניתן לומר כי לוחמים דגולים הינם אלו המוצאים את שביל הזהב שבין עימות ספורטיבי לבין ברוטליות לשמה. זהו שביל צר כסכין, ורוב האנשים אינם בנויים ללכת בו. זו דרך הדורשת התמסרות ואהבה טוטאלית, כמו גם בחינה עצמית וחיפוש בלתי פוסק. לא פלא אם כן, שכמו אמונה, לא ניתן להסביר זאת באמצעים רציונלים.

נלקח מתוך חרב לעט   •   שנה ראשונה גיליון שישי   •   ספטמבר 2000