שלושת הגופים“אומנות לחימה” – נשמע מעין הגדרה מאיימת, המזכירה לנו סרטי קארטה ישנים, עם פעלולי אקרובטיקה ואלימות…  מסתבר שחלק גדול מאתנו פונה ל”אומנויות הלחימה הרכות” ללא שום חלום להחליף את ברוס לי, או אפילו להיקלע לתגרת שוטים מזדמנת.

העוגה, כך מתברר, מגוונת ובעלת טעמים ומרכיבים שונים. מלבד האלמנטים הלוחמניים, אומנויות אלו נותנות לנו כלים “להילחם” במכשלות בריאותיות, נפשיות ורוחניות, בדומה לשיטות היוגה והמדיטציה.

במאמר זה אתייחס בקצרה לתמורות גופניות, נפשיות ורוחניות שניתן להפיק מאומנויות הלחימה הרכות אותן אני מכיר, דהיינו טאי צ’י צ’ואן, בה גואה ג’אנג וצ’י גונג.

לצורך הפשטת העניין והבנתו, נדמה את ה”אני” למכלול המורכב משלושה רבדים, בגומה לשקפים המונחים זה על זה. האחד הוא גופנו הפיזי, השני הוא גופנו הרגשי והשלישי הוא הפאזה הרוחנית. לכל אחד יש תפקוד משלו ופיקוד על הרובד שמתחתיו.

השקף הראשון – הגוף הפיזי

הגוף הפיזי, הגשמי והנחות מבין השלושה, מהווה למעשה את המכונה שאיתה אנו צריכים לעבור את המסע. ככל שהמכונה תהיה חזקה יותר, גמישה ועמידה בפני לחצים ועומסים, כך תגיע ליעדה ביתר קלות.

בתרגול הטאי צ'י אנו לומדים לחבר בין האדמה, השמים והאדם, כמו גם בין הפנים והחוץ

בתרגול הטאי צ'י אנו לומדים לחבר בין האדמה, השמים והאדם, כמו גם בין הפנים והחוץ

אומנויות הלחימה הרכות דואגות לעצב את גופנו במבנה מאוזן, עם עמוד שדרה גמיש, זקוף וחזק – תרתי משמע. עבודת המפרקים מחזקת ומגמישה אותם ויש הפעלה של כל איבר ואיבר בגוף, בצורה שאינה גורמת לזעזועים ולשחיקה של רקמות עצם וסחוס.

התנועה האיטית והזורמת מקנה למערך השרירים סיבולת ומלמדת את הגוף לבצע פעולות מתוך רפיון מכסימלי, תוך ניצול חוקים פיזיקליים להשגת המטרה – ועל ידי כך לחסכון רב באנרגיה. אכן המתרגל המיומן מגלה שדווקא אחרי תרגול הוא ירגיש רענן וחזק, בשונה מתרגולים אקטיביים אחרים.

התרגול הפיזי הזה הוכיח את עצמו גם בשורות הרפואה המודרנית כמועיל לבעיות לחץ דם, כולסטרול, שינה, קואורדינציה ויציבות, אורטופדיה וכן הלאה, ובקלות עונה להגדרת הרופא המפורסם – הרמב”ם – התעמלות בריאה היא רפואה מונעת ומאריכת חיים.

מאחר ונולדנו יצורים בעלי גוף, הכנת הגוף הפיזי – חיזוקו, פתיחת החסימות, הגמשתו וכד’ – רצויה על מנת לעבור התפתחות רוחנית. על מנת לענות על צרכים אלו נוצרו במהלך ההיסטוריה שיטות שונות, המדברות בשפה ובמונחים שונים, אך מתייחסות לאותם עקרונות. היוגה על מגוון שיטותיה, האיוריתמיקה וכדומה מהוות דוגמא לשפות שונות המאפשרות תקשורת עם מרכיבי העצמי.

השקף השני – הגוף הרגשי

הרגש, סוג חומר או אנרגיה דלילים ביותר, הוא למעשה הכוח המניע שמאחורי הגוף הפיזי בתפקודיו היום יומיים, שאינם התפקודים האוטומטיים. למעשה, כל פעולה מתחילה בתחושה רגשית הפוקדת עליה. לדוגמא, לבכי קודמת תחושת כאב או עצב.

לגוף הרגשי יש נוכחות/מסה שאנשים רגישים (מלשון רגש) יכולים להרגיש, לראות, או לגעת בה. דמעות הן דוגמא לרגש דחוס, כמו גם אבנים בכיס המרה. בדומה לאדי מים שאינם נראים מפאת דלילותם, ובתהליך נכון ניתן להפיק מהם מים נוזלים.

שמירת הרגשות ואי תיעולם החוצה משולה לשמירה על הזבל בתוך הבית ללא טיפול

שמירת הרגשות ואי תיעולם החוצה משולה לשמירה על הזבל בתוך הבית ללא טיפול

כתוצאה מהקשר ההדוק שבין הגוף הפיזי לרגשי (אדם מרגיש משמעו חי), אנו מוצאים שרקמות בגוף אוחזות ואוצרות רגשות. למעשה, ניתן להגיד כי מאחורי כל שריר תפוס ישנו רגש או מחשבה תפוסים! בהתאם להבנה זו, משמעות המונח “תפוס” פירושו שלא עבר במערכת ההפרשה הרגשית ובא לידי ביטוי באחת מצורות הביטוי השונות – בכי, צחוק, תנועה וכד’. רגש שלא עבר בצנרת הרגשית ובא לידי ביטוי נדחס יותר ויותר עד שלאחר תקופה מסוימת הוא נותן את אותותיו בגופנו הפיזי בצורת “חסימה”.

כידוע, אומנויות הלחימה מפעילות במיוחד את מערכת המרידיאנים, מסלולי האנרגיה בגוף, אשר באופן משולב אחראים לתפקודים הפיזיים והרגשיים בגוף. על ידי כך, אומנויות הלחימה מאפשרות מעבר וניקוז אנרגטי, ובכך מאפשרות הפרשה, התמרה וניקוז הרגשות ואיזונם .

ניתן להשתמש במרידיאן הקיבה כדוגמא לשילוב שבין התפקודים השונים:

מרידיאן הקיבה

מרידיאן הקיבה

המרידיאן עובר בצד הקדמי של הגוף ולמעשה הוא הכוח המניע אותנו קדימה, התיאבון שלנו להשיג ולהתקדם גם מבחינה חומרית וגם מבחינה אינטלקטואלית.

לא לחינם המרידיאן מתחיל בעיניים, שם תאבונו של האדם מגורה במיוחד, עובר דרך האף – חוש הריח, דרך הפה – חוש הטעם, ועולה אל המוח. משם ממשיך המרידיאן ויורד דרך הגרון אל הקיבה, שם מתבצע עיכול המזון והרשמים, ומשם ממשיך אל הרגליים להשגת היעד הבא.

כאשר תינוק נולד ותאבונו בריא, הוא מתרכז ביניקה בלבד, לחייו תפוחות. לעומתו, אדם זקן ושבע הישגים מתאפיין לרוב בלחיים כחושות ושקועות. בלחיים עובר מרידיאן הקיבה. הרפואה הסינית גורסת כי חולים בעלי תאבון (תאבון בריא, תרתי משמע) קלים יותר לטיפול.

בדומה למרידיאן הקיבה, פזורים בגוף אחד עשר מרדיאנים נוספים הקשורים לתפקודים גופניים ורגשיים. במהלך תרגול “אומנויות הלחימה” זוכים המרידיאנים לרענון והזנה הרמוניים, מעשירים בכך גם את האברים הפנימיים.

המרידיאנים משולים למערכת כבישים צדדיים הפזורה בכל הגוף. הכביש הראשי והסואן במיוחד, הוא המרידיאן/הקו המרכזי המחבר בין הקדקד לאזור שבין הפתחים התחתונים. החוצה האחורי (GV) הקשור ליאנג והחוצה הקדמי (CV) הקשור ליִין. אם לאורכם יהיו חסימות, השפעתם תהא מורגשת ומרכזית ביותר.

ההודים תיארו מרכזים אנרגטיים הנמצאים לאורך קווים אלו, וכינו אותם צ’קרות. הצ’קרות מהוות מעין שסתומים או שערי פעפוע של רשמים פנימה והחוצה מתבניות הגוף השונות. לא מקרה הוא שהצ’קרות ממוקמות בצמתים חשובים מבחינה גופנית העשירים בכלי דם מרכזיים, בלוטות שונות, צמתי עצבים מרכזיים וכד’. לפי תיאוריה זו, צ’קרה מאוזנת גורמת גם לתפקודים הגופניים וגם לתפקודים הרגשיים הקשורים בה, להיות מאוזנים.

השילוב שבין המודל  הסיני (מרידיאנים) לבין המודל ההודי (צ'קרות) מעניק עומק והבנה של המערכות בגוף.

השילוב שבין המודל הסיני (מרידיאנים) לבין המודל ההודי (צ'קרות) מעניק עומק והבנה של המערכות בגוף.

אומנויות הלחימה הפנימיות, מטבען הזורם וההוליסטי, דואגות להפעלה של כל מרכזי הצ’קרות בצורה הרמונית, ומאפשרות לגוף האנרגטי להתרחב ולתפוח בצורה של ביצה סימטרית האופפת את הגוף הפיזי, עד למצה שבו אנו מזהים את עצמנו כגוף אנרגיה סמיך הטבול באנרגיה נטולת זמן ומרחב. תנועות הטאי צ’י, נטולות מאמץ, נעשות כאילו מעצמן (עשיה ללא עשיה, WU WEI). ככל שהמתרגל מאוזן, זורם בתרגול והצ’י זורם דרכו בחופשיות, תבנית הביצה גדלה ומתחזקת. כך מתאפשר לגוף הפיזי להיות ניזון מאנרגיה טובה שבאמצעותה יכול האדם להיות מוליך אנרגיה בעוצמות חזקות יותר, בצורה חלקה ונקייה, לקראת השקף השלישי.

 

השקף השלישי, המכונה השקף הרוחני

שקף זה, שנכנהו כאן השקף הרוחני, מתגלה לאדם לאחר שהתבצעה התשתית האנרגטית והפיזית שתוארה בשקפים הקודמים וה”צנרת” נקיה, פחות או יותר, מחסימות פיזיות ורגשיות. כאן אתאר מצב התחלתי שהוא למעשה עמידה על מפתן האינסוף.

במצב זה ישנה פריצה של התבנית האישית, גבולות הביצה נעלמים ונוצר מצב של איבוד הצורה האנושית. במצב זה תחושת הגוף וגבולותיו נמוגה, ישנה רק תודעה לוטה באפלה ולאחריה – התפתחות.

באסכולת הטאי צ’י, רמה זו מתוארת כמעגל הגדול של ה – CV-GV המחבר את השמים והאדמה. ההודים מתארים זאת כהתעוררות הקונדוליני, סוג אנרגיה הקפוא בבסיס האגן והפורץ עם תחילתה של התפתחות רוחנית. זהו תהליך המאפשר להתחבר לעוצמות אנרגיה גבוהות ולהיות מוליך למיצוי בחלל האינסופי. בדרך כלל שלב זה של תהליך ההתפתחות מלווה ביכולות לדעת דברים, ביכולות ריפוי, שלווה, נבואה ועוד.

התפתחות רוחנית באומנויות לחימה

התפתחות רוחנית באומנויות לחימה

כאמור, בדומה לאסכולות ידע וטכניקות עתיקות אחרות, גם “אומנויות הלחימה” מכוונות ותורמות להצלחת תהליך ההתפתחות הרוחנית. תהליך שניתן למצוא לו אף מטפורה הוליוודית, סימבולית משהו אך יפה, בסרט “מאטריקס”.

עד כאן בקצרה, טעימה מהבלתי ניתן להגדרה, המוביל מעבר לגבולות הפירוד של היִין והיאנג, בעזרת תבנית התנועות (הדרך) שהיה לה תפקיד, ומעתה אין לה משמעות מיוחדת בהתקדמות בעולם אינסופי ולא מוכר זה.

כותב המאמר, מורה לטאי צ’י, בה גואה ג’אנג ומטפל, מבקש להישאר בעילום שם, ומוסיף:   כל הדברים הכתובים הם על פי הבנתי האישית, על פי ניסיוני הדל, אך יש להם סימוכין במקבילות פילוסופיות אחרות וכיוונים שונים. לכן, כל הכתוב לעיל הוא בגדר המלצה או חומר למחשבה בלבד, המשמש כעזר בדרך הגילוי האישי האמיתי של כל אחד ואחד מאיתנו.

מתוך חרב לעט   •   שנה ראשונה גיליון רביעי   •   מאי 2000