זאב פוקס

בשנים האחרונות נחשף המערב יותר ויותר לבה גואה ג’אנג ולעוצמתו הייחודית. זהו הסגנון הנסתר מבין סגנונות אומנויות הלחימה הפנימיות, הכוללת גם את הטאי צ’י והשינג אי, ונחשב לסגנון הקשה מכולם ללמידה. הסגנון מתאפיין בשינוי תנועה תמידי, בתנועות מעגליות, טכניקות רבות עוצמה ובטקטיקה ייחודית.

 מילולית, בה גואה ג’אנג פירושו  “ יד שמונת הטריאגרמות “ . שמונת הטריאגרמות עומדות בבסיסה של התיאוריה הקוסמולוגית הסינית, אשר מוכרת למערב דרך ספרים כגון  “ ספר השינויים “  ותיאוריות טאואיסטיות אחרות. המילה  “ יד “  המופיעה בשם, מייחדת סגנונות לחימה שונים אשר משתמשים בעיקר בטכניקות יד פתוחה, להבדיל מאגרוף קמוץ צ’ואן, כמו בטאי ג’י צ’ואן. לסיכום אם כן, בה גואה ג’אנג הנה אומנות לחימה הקשורה לתיאוריה קוסמולוגית סינית והמדגישה שימוש בטכניקות יד פתוחה.

היסטוריה

למרות שישנם מספר תיאוריות שונות לגבי התפתחות הבה גואה ג’אנג, מחקרים שנערכו בסין בשנות התשעים מוכיחים מעל כל צל של ספק כי אומנות לחימה זו הנה  פרי פיתוחו של אדם אחד, בשם דונג האי צ’ואן . דונג האי צ’ואן נולד במחוז וֶון-אן אשר בפרובינציה חוביי בשנת 1813. בצעירותו התאמן במספר אומנויות לחימה מקומיות  ( חלקם מאופיין בשימוש ביד פתוחה) וכבר אז בלט בכשרונו. בהגיעו לגיל 40, עזב דונג האי צ’ואן את ביתו ונדד לכיוון דרום. בשלב מסוים הצטרף דונג האי צ’ואן לכת טאואיסטית בשם צ’ואן ג’ן  ( האמת המלאה), והתאמן יחד עם חברי הכת בטכניקת מדיטציה הכוללת הליכה במעגל תוך שינון מנטרות שונות. אימון זה נועד להשקיט ולהרגיע את הנפש מתוך מטרה להגיע להארה. ההשערה היא כי יותר מאוחר שילב דונג האי צ’ואן את ההליכה במעגל יחד עם עקרונות בסיסים של אומנויות הלחימה שלמד בצעירותו ויצר את מה שכיום מוכר כבה גואה ג’אנג.

בגיל מבוגר יחסית, הגיע דונג  לבייג’ינג, הצטרף לפמליית נסיך מנצורי בתור סריס – ישנם סיפורים ותיאוריות שונות לגבי סיבתו להפוך לסריס בגיל כה מבוגר – והחל ללמד. במקור קרא דונג האי צ’ואן לאומנותו בשם צ’ואן ג’אנג, כלומר יד במעגל. בשנים מאוחרות יותר החל דונג האי צ’ואן לדבר על אומנותו בהקשרים פילוסופים כללים ובפרט בהקשר עם תיאוריית שמונת הטריאגרמות – הבה גואה.

בה גואה ג’אנג נלמד במקור פחות כשיטת לוחמה מושלמת  ויותר כרעיון או תפיסה מרכזית אותה יש לאמץ. הדור הראשון של תלמידיו היו כולם מומחים באומנויות לחימה שונות ולמדו מדונג האי צ’ואן מספר מועט ביותר של תנועות ובעיקר את התפיסה המונחת בבסיס השיטה  (יש הטוענים כי דונג לימד רק שלוש תנועות, יש הטוענים שמונה). תלמידים אלו אימצו את התפיסות ושילבו אותם באומנויות הלחימה בהם עסקו. התוצאה היא מספר רב של סגנונות שונים לכאורה של הבה גואה ג’אנג.

רוב סגנונות הבה גואה ג’אנג הנלמדים כיום מוצאם משני תלמידים בולטים בשם יין פו וצ’ן טינג חואה.

  יין פו למד במקור אגרוף שאו-לין והסגנונות השונים שמשויכים לזרם זה מתאפיינים בכמות עצומה של טכניקות ותנועות שונות, תנועה חדה ומהירה וצעדים קלים.

 צ’ן טינג חואה התמחה במקור בטכניקות הטלה סיניות  ( שואי-ג’יאו, סגנון המזכיר במקצת ג’ו ג’וטסו יפני) הסגנונות המשתייכים לזרם זה מתאפיינים בתנועות ארוכות, צעדים איטיים ויציבים, וכמות מוגבלת יותר של טכניקות.

תלמיד הדור הרביעי של הבה גווה ג’אנג בשם גאו אי שנג ניסה, יחד עם חברו לבית הספר, ללקט מחדש ולזקק את הייחוד של הבה גווה מתוך המגוון העצום של הטכניקות שהיו קיימות בזמנו. לאחר לימוד ממושך אצל צ’ן טינג חואה  ותלמידיו וכן מספר מתלמידיו של יין פו, יצא גאו לחפש את הכת הטאואיסטית המתרגלת את ההליכה במעגל.

בסופו של התהליך תמצת גאו אי שנג את הידע בצורה של שיטה דידקטית ומעשית ללמוד אומנות לחימה מרמת מתחילים, השומרת והמגלה את העקרונות בכל התנועות והטכניקות. בהשפעתם של מוריו, שילב גאו גם מרכיבי שינג אי בסיסיים בצורה אינטגרלית בשיטתו. מרכיב השינג אי הבולט ביותר במהלך התרגול הוא שילוב של חצי צעד עם  “ גב הדרקון “ , שהוא צורת הפה ג’ינג הבסיסית בשינג אי. השילוב נראה בעיקר ב 64 תבניות המתבצעות בקו ישר והנקראות התרגילים הנרכשים.

דומה ושונה

כאמור, בה גואה ג’אנג הוא אחד משלושת הסגנונות הפנימיים הקלאסיים של  אומנויות הלחימה הסיניות ולכן כולל מרכיבים רבים הדומים במהותן לסגנונות הפנימיים האחרים. אם נשווה את הבה גווה לטאי צ’י, שני ההבדלים הבולטים ביותר קשורים לצורת האימון ולמצב הגוף. כמובן שהבדלים אלו משקפים הבדל בסיסי הטמון באסטרטגית ובטקטיקת הלחימה.

צורת האימון כוללת טכניקה של הליכה במעגל, תוך ביצוע תנועות או תוך כדי שמירה על תנוחות פלג גוף עליון קבועות. התרגול הייחודי הזה משיג מספר מטרות :

1.         למעגל אין תחילה וסוף – הבה גווה, בשונה מהטאי צ’י ובדומה לשינג אי, אינו כולל תבניות אלא מספר רב של משפטי תנועה, שאותם יכול המתרגל לתרגל בסדר משתנה, לפי ראות עיניו. התנועה במעגל, ללא התחלה וללא סוף, מאפשרת חיבור חופשי לחלוטין בין המשפטי התנועה, ללא ניתוק או הפסקת התנועה והכוונה.

2.         הטוב שבשני העולמות – הצ’י גונג  של הבה גווה כולל סדרה של תנוחות פלג גוף עליון קבועות, בדומה לתרגול האי-צ’ואן. בשונה מתרגול העמידות, התנוחות מתבצעות תוך כדי תנועה בלתי פוסקת  ( הליכה במעגל) המאפשרת ליהנות הן מהעומק ומהתחושות המתעוררות בגוף ובמחשבה כתוצאה מהחזקת מצב סטטי במשך זמן ממושך, והן מונעים סטגנציה גופנית על ידי תנועה מתמדת.

3.         הדרך הקלה לתנועה הסיבובית – בכל אומנויות הלחימה מטאי צ’י ועד איגרוף מודרני, התנועות מתבססות על סיבוב. הטעם הפשוט הוא שתנועות ישרות אינן יעילות ואינן מובילות להמשכיות. האימון במעגל בבה גווה מקל על המתרגל להבחין ולחקור נקודה זו.

4.         זוויות תנועה וכוונה – ההליכה במעגל מציבה את המתרגל עומד ומבטו וכוונתו בזווית שונה  ( לעיתים אף ניצבת) לכיוון התנועה. בעוד הרגליים על המעגל ומצביעות קדימה, הידיים והמבט מופנים לכיוון מרכז המעגל. מאחר והדרישה היא להיות ער לכיוונים שונים כל הזמן, זהו תרגול המעצים את תחושת הכדור האופף אותנו מכל הכיוונים. זהו גם תרגול בעל תפיסת קרב מסוימת, כמפורט בהמשך.

5.         חוסך מקום – יכול להיות שרבים מבין יתרונות הבה גואה ניתנים לביצוע בהליכה רגילה. הליכה במעגל פשוט חוסכת מקום מהבחינה הזו.

חשוב להדגיש כי ההליכה במעגל הנה צורת תרגול, ממש כשם שהקצב האיטי בטאי צ’י לא מעיד על אופי הקרב וביצוע הטכניקה, כך אין בהליכה במעגל משום התחייבות לתנוחות קרב מסוימות.

מצב הגוף הייחודי לבה גואה , יחסית לאומנויות לחימה רבות אחרות, הנו מצב של מתח הנוצר ממבנה מפותל, וכן תנועה לאורך המבנה המפותל או תנועה מפותלת. שני עקרונות אלו נקראים בסינית נִינְג  ( NING, לסחוט, כשם שסוחטים בד רטוב) וזוּאָן  ( ZUAN, קידוח, לקדוח), הם נחשבים לעקרונות בסיס בבה גואה.

הבדל נוסף, בסיסי יותר הוא המקור של התנועה. הדגש בטאי צ’י הוא של תנועה הנובעת מהמותן ויוצאת החוצה, בבה גואה התנועה לעתים מתחילה מהחוץ, עוברת פנימה ושוב יוצאת בפיתול החוצה.

בקרב, בה גואה ג’אנג מתבסס על עבודת רגליים מרובה ומתאפיין בתפיסת של  “ הנח ליריב לבצע את תנועתו ותן לו עוד מכך “  . האסטרטגיה והמיומנות שבה לוחם הבה גואה ג’אנג משתמש, מתבססת על תנועה הצידה עם כל הגוף, ותקיפה מזוויות, או אפילו מאחור. הבה גואה ג’אנג מפתח את השימוש בגוף כיחידה אחת ובתנועות מפותלות וסיבוביות על מנת להביס את היריב. התגובה תבוא, אם כן, תמיד בזויות התקפה השונות מזוויות התקפת היריב.

מעבר ליכולת לבצע תקיפה בזוית השונה לזווית ההליכה, אימון הלחימה מדגיש, כמובן, שינויים בלתי פוסקים ותפיסה של הקרב והיריב כמצב חי, דינמי ומשתנה.

האימון בשיטת גאו אי שנג

הלימוד מתחיל בדרך כלל מלימוד התרגילים הבסיסים המיועדים לתרגל את תנועות הגוף כיחידה אחת. לעתים קרובות מאוד יתחיל התלמיד מתרגול תנועות ידיים או רגליים בעמידה יציבה.

בשלב זה אנו לומדים לחזק חלקים שונים בגוף, בעיקר אזור הגב התחתון, האגן והירכיים, אך גם את הצוואר ואמות הידיים.

בשלב הבא , עובר התלמיד להליכה במעגל, בתחילה תוך החזקת עמדה יציבה בפלג הגוף העליון, ולאחר מכן תוך חילוף ידיים וביצוע תבניות שונות.

בשיטתנו ישנם גם שישים וארבעה טכניקות המבוצעות בקו ישר או מזוגזג והן נלמדות  במקביל לתנועה במעגל. לכל טכניקה ישנה תבנית הניתנת לביצוע באופנים שונים.

בנוסף ישנו אימון בזוגות המתחיל מתרגול תבנית קבועה ובשלב מתקדם כולל סימולציה קרב דינמית.

הדגש העיקרי של שיטתנו הנו  “ למד את השינוי “   להבדיל מ “ למד את הטכניקה “ . לכן,  אימון בה גווה ג’אנג מושתת על שלושה  עמודים או רכיבים עיקריים:

א. אימון לפיתוח עצמה ויכולת בתנועות הידיים / רגליים הבסיסיות;

ב. אימון לפיתוח תנועות גוף נכונות  ( תנועת גוף מלאה);

ג. אימון ללימוד שינויי הטכניקות. בלמדנו את המרכיבים הבסיסיים ואת הנוסחאות, השינויים הנם אין-סופיים.

כחלק אינטגרלי וחשוב של השיעור אנו מתאמנים בצ’י גונג, אומנות תנועה עם הקשרים רפואיים המשלבת נשימות ותנועות בסיסיות. הצ’י גונג הכרחי על מנת לפתח האזנה פנימית, קואורדינציה של הנפש והגוף ואיזון פנימי. הצ’י גונג בו אנו מתאמנים נחלק לשלוש קבוצות: סטטי  ( בישיבה או בעמידה),  בה דואן ג’ין  ( לבריאות ואריכות ימים) וצ’י גונג המיוחד לבה גווה ג’אנג .

כלי נשק בבה גואה 

סגנונות הבה גואה ג’אנג כוללות כלי נשק שונים משתי קבוצות עיקריות. קבוצה אחת של כלי נשק  “ מוגזמים “  : החרב גדולה וכבדה כמעט פי שתיים מחרב רגילה, המקל עבה וכבד מאוד, החנית ארוכה מאוד  ( 4 מטר) וכד’. הסיבה שנותנים המורים ל “ הגזמה “  זו בממדים היא הצורך – הנכפה והרצוי – להשתמש בתנועת כל הגוף על מנת להזיז את כלי הנשק להבדיל ממפרקים חיצוניים. סיבה נוספת היא לחיזוק השרירים והגוף. הקבוצה השנייה של כלי נשק המתורגלים בבה גווה הם כלי הנשק הקצרים הכפולים : קרני אייל, סכיני פרפר  ( סיניות, לא פיליפיניות), מקלוני פרפר  ( בשיטות הבאות מאזור סצ’ואן), סכיני  “ שמש וירח “  וכיוצא בזה כלי נשק קצרים כפולים. המאפיין את כלי הנשק הללו הוא השימוש שעושים בשני צדי האחיזה ולא בכיוון אחד.

כלי נשק כפולים – לפי התמונה שבראש המאמר – הסבר :

1.         מקלות פרפר  “ אֶה מֵיי “

2.         קרס כפול  ( אין בבה גווה)

3.         קרס כפול  “ רגלי תרנגול “

4.         סכין  “ שמש וירח “

5.         גרזן כפול  ( אין בבה גווה)

6.         סכין  “ קרני אייל “

בשיטתנו קיים אימון במקל  ובחנית המיועד לפיתוח חוזק ותנועת הגוף כיחידה אחת והנלמד בשלב מתקדם.

– – – – – – – – – – – – –

במאמר זה מוזכרת שיטת הלחימה בה גואה ג’אנג. השימוש הוא בתעתיק העברי על פי הדרך הנהוגה במוסדות האקדמאים בארץ, אך במקומות שונים משתמשים בתעתיק שונה – פה קווה צ’אנג או פה קווה, וכן בה גווה ג’אנג.

בתעתיק פין יין כותבים Ba Gua Zhang ובסינית八卦掌

– – – – – – – – – – – – –